והספינה שטה
תוגת חיים כרונית עוטפת לא מעט מהדרמות הטלוויזיוניות שנוצרו כאן בשנים האחרונות. שטיחים של עננים אפורים; קלוז-אפים על פנים עייפות; דמויות שלא מצליחות לשבור את מעגל החיים. מאיפה כל הדיכאון הזה? אלון הדר צפה ב"תיבת נח" וב"תיק תקשורת" והתבאס
"תיבת נח", ספינת הדגל של "רשת" לחורף 2009, אמורה לסחוף אותו לכחול העמוק. זו לא הפלגה בסירת פדלים בגעתון. ב"רשת", לקחו את המשימה הכי ברצינות שאפשר: קאסט מפואר אחד?-אחד עם יוצרים שנחשבים לטופ בתעשייה המקומית: רני בלייר ומאיה הפנר (ותודה למוח שהגה: שמוליק קלדרון).
סדרות "על הספה", בדיוק כמו טיפול פסיכולוגי, דורשות סבלנות. יש כאן המון דמויות, ולכל אחת הנפש הרעועה שלה. וכמובן הסיפור של המטפל (מרק איווניר בתפקיד יציב), שגם הוא - מישהו חשב אחרת? - זקוק לגאולה. בלייר לא רצה להטיח את החיים של כולם בשפכטל לפרצוף. הוא דגם את הנפש הפרטית בעזרת משפט מייצג, סיפור או זיכרון. את הפער הצופה ישלים, או שלא.
זו משימה לא ידידותית למשתמש: בהעדר דרמה מיידית, ועלילה מפותלת - לפחות בפרקים הראשונים - רק עוגן אחד יכול לרתק את הצופה לספה: 100 אחוז אמינות. אחוז פוליאסטר אחד לכותנה, והטקסטיל יגרד בגב.
במובן הזה "תיבת נח" היא סדרה מתעתעת. אתה מרגיש שכל שורה בטקסט עברה פילטרים רבים, השחקנים התכוננו לפרויקט ברצינות (אם כי קצת ביראת קודש), ויש איזה ויז'ן על, כמעט מיתי, שמרחף על פני תהום (תמת ה"פסיכולוגיה ההתגלותית"). זהו ניסיון יומרני להרחיב את גבולות הטיפול ולטקבק אותו באינספור אזכורים יהודיים.
אבל בניגוד להבטחה הגדולה, הסדרה לא נתפרה הוט קוטור: המטפל נח נואם טקסטים ארוכים, מטיפניים ומתוסרטים מדי. תחושה של מלאכותיות, בעיקר טקסטואלית, עוטפת לא מעט סצינות. עומק הדמויות מוגבל מדי, ובסדרה שנשענת על הציר הפסיכולוגי, זה
גם המשחק הטוב של החברים לתרפיה, שחלקם מבצעים ב"תיבת נח" את תפקידם הטלוויזיוני הטוב ביותר עד כה, לא מחפה על התפירה הגסה. הדמויות האחרות בסדרה, בכלל נראות כאוסף טלאים: יורד הים (אורי גבריאל) לא עובד אפילו כמחווה פולקלוריסטית והאישה הגדולה מהים (יעל אבוקסיס), לובשת כסות קצת מביכה: האלמנה המפתה. טו מאץ' טו בי טרו.
הנוגע-לא נוגע הזה, לא מעורר בהכרח אנטגוניזם מיידי. אבל הוא גם לא מעביר את הצופים את החוויה המתבקשת. לכן "תיבת נח" אינה אירוע טלוויזיוני מטלטל. כמו חוויית קריאה של עוד ספר סביר של א"ב יהושע.
"תיבת נח", יום שישי, ערוץ 2
תוגת חיים כרונית עוטפת לא מעט מהדרמות הטלוויזיוניות שנוצרו כאן בשנים האחרונות. שטיחים של עננים אפורים; קלוז-אפים על פנים עייפות; דמויות שלא מצליחות לשבור את מעגל החיים.
מאיפה כל הדיכאון הזה? אם להאמין לסוגת התוגה, מצב הרוח המדוכדך נובע מטראומות פרטיות. ב"תיבת נח" זה תאונה בלתי הפיכה, אלמנות, התמוטטות עסקית. חשבון הנפש הציבורי נעדר. רק גלישה לתוכניות האקטואליה מאותתת על הסיבות שעיצבו את הדיכאון הקולוסאלי.
ואין כמו צפייה ב"תיק תקשורת" להבין כמה העסק משובש. שמישהו יסביר את המופע של דוברת צה"ל לשעבר רות ירון בדיון על הבוקס שאילנה דיין ספגה השבוע מבית המשפט המחוזי בירושלים (נתראה בערעור בעליון) בפרשת סרן ר.
וידוא הריגה, לא וידוא הריגה; עריכה מגמתית, לא עריכה מגמתית - בסופו של יום נהרגה כאן ילדה בת 14 מאש של חיילנו הטובים. רגע של חמלה על הקורבן האמיתי בפרשה? כנציגה בכירה לשעבר של מנגנון הטיוח המיליטריסטי (זו הבעת דעה, השופט סולברג, לא קביעת עובדה) היא לא מצליחה להתעלות מעל לאופוריית השמחה לאיד. ואחר כך היא מטיפה לכלי התקשורת המגויסים במילא איך לעבוד. תודה.
דיין תיעדה פיסת מציאות. על המציאות הזו אין איש מדבר. ניפגש בטיפול הקבוצתי.
"תיק תקשורת", הטלוויזיה החינוכית
נא להמתין לטעינת התגובות
