לקרמבו פנית, לא טעית: "מבצע סבתא" במבחן הזמן
תריסר שנים אחרי שסבתא חיה מתה, טורף קרמבו הגיבור בקלות את סרג'יו קונסטנצה. למה "מבצע סבתא" הטלוויזיונית היא קומדיה טובה עוד יותר מ"גבעת חלפון אינה עונה"?
או שאתה עושה קומבינה, לובש את חליפת האיומים ויוצא לג' עג'ע את השפוטים והמורעלים שאוכלים חול; או שהצבא הוא סך כל מרכיביך האישיים, ועם אלטר אגו שכזה אתה מוסיף לתפקד גם בשגרה האזרחית. לאסי דיין, בנו של יהודה המכבי המודרני, היה די והותר ביטחון בגיבוי המשפחתי שלו כדי לברוא את סרג'יו, גיבור "גבעת חלפון", ובאמצעותו לבוא חשבון עם עובדי המפעל שניהל אבא משה. דרור שאול, בן ללא הורים שהגיע בשעתו משום מקום, העדיף ללכת על האופציה ההפוכה והעמיד על המרקע את דמותו של קרמבו - לוחם עשוי ללא חת שהכל אצלו התבלבל, והוא אינו מסוגל להבדיל בין הרולים של דבורה מזכירת המשק לבין הפלאפלים של אלוף הפיקוד.
הפער של 23 השנים (פלוס מלחמה וגם אינתיפאדה באמצע) המפרידות בין "גבעת חלפון" (1976) ל"מבצע סבתא" (1999), אינו רק פער בין-דורי, אלא בעיקר פער לשוני, שהוא המרכיב הבכיר ברקיחתה של קומדיה. ואם מצרפים לזה גם את פערי התזמון הקומי, שנובעים מהעברת הזירה של העשייה המצחיקנית מסרטי הקולנוע אל המדיום הטלוויזיוני, כמעט ברור מאליו שכיום, תריסר שנים אחרי שסבתא חיה מתה, קרמבו הגיבור טורף בקלות את סרג'יו הרומני, ומתיישב איתן על השפיץ של התואר המחייב - הקומדיה הטובה ביותר שהופקה בישראל.
הן "גבעת חלפון" והן "מבצע סבתא" מבססים את אלמנט ההצחקה הטבוע בהם על סמך היכרות מוקדמת של הצופים עם הטיפוסים המוליכים את עלילותיהם ועם האוצר המילולי שלהם. ב"חלפון" מדובר בידע הרב-שכבתי שהטמיעו במשך שנים רבות שלושת הגששים, מובילי הסיפור, בדנ"א של צרכני הסרט. ואילו ב"סבתא" סומך רמי הויברגר, קרמבו הטלוויזיוני, על אותו סוג של יצורים השוכנים בגן החיות הישראלי, שהוא עצמו הרבה לגלם בעשרות פרקי "החמישיה הקאמרית". כיום, כשנעלמו כמעט לגמרי הדרמות הקומיות (לטובת הצחקות באולפן טלוויזיה), כדאי לנצור את הלקח הזה, שתמציתו היא ניצול מושכל של העבר הקומי והטמעתו המחושבת בסיטואציות עדכניות.
בדרכו לכבוש את מעמדו הפולחני הרם דורס "מבצע סבתא" את הקולקטיב המזוהה ביותר עם הישראליאנה - הצבא. "גבעת חלפון" עשה זאת לפניו, וכך גם "מוישה ונטילטור" ו"ספיחס". אפילו שניים מסרטי ג'ורג' עובדיה ("נחצ'ה והגנרל" ו"פישקה במילואים") ידעו לעשות שימוש בדחני בתבניות התנהגות ובמטבעות לשון שנוצקו בצה"ל.
יתרונו הגדול של "סבתא" הוא בגבולות הפעולה הרחבים - או שמא כדאי לומר מרחבי ההלעגה - שהקומדיה מרשה לעצמה להתפשט אליהם. לא פארסה זעירת מידות החוגגת סביב איזה אפסנאי מצ'וקמק או רס"ר מניאק, אלא שיפוד אטי ומחושב של כל שדרת הפיקוד, כאילו מדובר בגרסה דוברת עברית של "מ.א.ש" או "מלכוד 22". דומה שאפילו
ככל שהדברים נוגעים להתנהלות הצה"לית מבליט שאול, שכתב וביים את הקומדיה, את החסך במודעות עצמית ובחיים בתוך בועה, שבהם לוקה גיבורו קרמבו, המיישם בזאת נוסחה בדוקה להומור יצירתי. באחת הסצנות מגיעה עינת ויצמן, המגלמת את חברתו לחיים של אחד מאחיו של הלוחם קרמבו (בגילומו של עמי סמולרצ'יק). אותה בחורה היא אלופת ישראל בג'ודו שזה עתה נקעה את חוליות הצוואר, ולכן תחבושת אלסטית מעטרת את צווארה. "מה זו התחפושת הזו?", נוזף בה קרמבו בקולניות, בעוד הוא עצמו ניצב מולה בתחפושת של מסתערב מצוי - כאפייה פלסטינית שמעטרת את ראשו ושפם מודבק מתחת לאפו.
בסצנה קולעת אחרת עוקף קרמבו את סמכות המח"ט הממונה עליו, מסלק אותו בגסות מחדרו של אלוף הפיקוד ומתמסר לדיבור צפוף עם הקודקוד. כלומר מתנפל עליו, חונק אותו, אוזק אותו לכיסאו המשרדי ומאיים לנעוץ אצבעות בעיניו. כל זאת כהמשך אינטגרלי למריבת פעוטות שניהלו ביניהם השניים כ-20 שנה קודם לכן בתוך ארגז החול בקיבוץ עסיסים, ערש הולדתו של הלוחם העז.
אילו "מבצע סבתא" היה מסתפק בתיאור משועשע של ההוויה הצה"לית, היה אפשר לתייק אותו בצמידות ל"גבעת חלפון" כקומדיה צבאית, המשמשת עבור מתבגרים או עבור חיילים טריים מעין טקס לגיבוש יחידתי. אבל שאול החליט לקרוא תיגר לא רק על הקולקטיב הצבאי שמאגד את הישראלים לחבילה אחידה, אלא אף להשתמש בסרטו כסיכה לפיצוץ רעשני של עוד בלון חברתי - הקולקטיב של הקיבוץ.
האחים לבית שגיב, כלומר קרמבו ושני אחיו הצעירים ממנו בני ועידן, נולדו וגדלו בקיבוץ עסיסים, שאינו אלא שם מושאל לקיבוץ כיסופים, שבו נולדו ובגרו יוצר הסרט ושני אחיו האמיתיים. שאול משתמש בסיטואציה המשפחתית המיוחדת במינה שאליה נקלעים קרמבו ואחיו כדי להתחשבן עם התנועה הקיבוצית, על אופני החינוך שלה והחשיבה הקולקטיבית המרובעת שהיא מנחילה למשתכשכים בתוכה. לא מעט סרטים מקומיים כבר תקפו בעבר את השילוב הקטלני בין קולקטיביזם נוקשה לבין התאבנות מחשבתית ("בן לוקח בת", "עתליה", "סיפור אינטימי", "רכבת העמק", "ילדי סטלין").
העשור האחרון, שבו קורסת התנועה הקיבוצית לא רק בחזית הערכית אלא גם ואולי בעיקר במערך הכלכלי, מצא לו הדים גם בטיפול הקולנועי ("אסקימוסים בגליל" ולאחרונה "ארץ תפארת" של הדר פרידליך). והנה גם קומדיה פרועה כ"מבצע סבתא" משכילה לעמת את הדיבורים גבוהה-גבוהה בכל הקשור לערבות ההדדית שעמדה תמיד בתשתית התפיסה הקיבוצית עם המציאות של החברה המופרטת.
למעשה, כל העלילה האבסורדית של "סבתא" לא הייתה מתחוללת אלמלא חלה בעשור האחרון התנגשות קיצונית כל כך בין האידיאולוגיה של הערבות ההדדית ובין המציאות הקפיטליסטית. על פי המסופר ב"מבצע סבתא" נשללת מהמנוחה סבתא חיה, סבתם של האחים לבית שגיב, הזכות להיקבר בקיבוץ שבין מייסדיו נמנתה, והכל על פי צווי הקולקטיב שזה מקרוב באו: ראיית העולם מההיבט המופרט שלו. ההכרח שחש קרמבו להחיל באופן עקמומי את הידע הצבאי שרכש דווקא על גבו של טקס הקבורה של סבתא חיה איננו רק המנוע הקומי שעליו דוהר הסרט כי אם לעג סאטירי על אודות המקום והרעיון שמתוכו צמח הבמאי-המספר.
באופן נדיר סיפק שאול עוד זוג משקפיים להתבונן דרכם על העולם שלתוכו הוא נולד, לבד מ"מבצע סבתא". מדובר בסרט מאוחר יותר שלו, "אדמה משוגעת" (2006), המגולל סיפורים שיש בהם כדי להשלים את האופן שבו האחים שגיב מתצפתים על העולם שנטש אותם, ובייחוד על הקיבוץ המתנכר להם ולבני משפחתם. ואין זה עניין של מה בכך, שהרי לאורך ההיסטוריה של עשיית הסרטים בישראל לא זכור עוד מקרה שבו מבט דרמטי, על סף הדמעות, משלים את המידע שהועבר קודם לכן לצופים באמצעות קומדיה פרועה.
אל תוך הסיפור הקשה על אודות התבגרות כאובה לצד אם דיכאונית, שנמחצת בידי כוהני הדוקטרינה של הקולקטיב הקיבוצי, משכיל שאול להשחיל ב"אדמה משוגעת" חלק ניכר מזנבות הסיפורים שמאוזכרים ב"סבתא" שלו, והוא אינו עושה זאת בכלים של נוסטלגיה מתגעגעת או בהתבדחות משועשעת. אפילו הסיפור שעליו מתבסס כינויו של קרמבו - פריצה אל תוך מחסן המזון של הקיבוץ וזלילתם של מאות ממתקי קצפת - מקבל ב"אדמה משוגעת" היבט בלתי ליצני בעליל, כמעט בנוסח סרט אימה, כאשר כמה ילדים חודרים לחדר המקררים וסוחבים משם קרטיבים אסורים למגע.
אותה דמות של סבתא חיה, שמתה בבית אבות ומתקשה להיקבר באדמת הקיבוץ, מקבלת הרחבה והעמקה של ממש ב"אדמה משוגעת". בעקבות תיאורים חדשים אלה, המשלימים את המידע החלקי על אודותיה ב"מבצע סבתא", מתגנב החשד שהפעם דווקא צדקו הקיבוצניקים מעסיסים כשניסו למנוע את קבורתה של אישה-מפלצת זו.
מטורלל ככל שיהיה, "מבצע סבתא" אינו מהסס להרחיב עוד יותר את קריאת התיגר שלו על הקולקטיבים המרכיבים את קודשי החברה הישראלית. צבא כבר אמרנו וגם אזכורו של הקיבוץ כבר מאחורינו. אבל לדרור שאול יש עוד עניין לא פתור עם קולקטיב מטיל אימה גדולה עוד יותר - המשפחה. קרמבו ואחיו בודדים בעולם. בלי אבא או אמא. "אדמה משוגעת" מרחיב בעניין זה ומספר על אודות התאבדות האב ושקיעתה של האם לדיכאון קליני. עבורם, שלושת השגיבים, משמשות שיחות התמיכה הטלפוניות היומיות שהם מנהלים ביניהם תחליף הולם למושג המשפחה החמה שמעולם לא חוו.
העובדה האירונית היא שדווקא ההלוויה הפיראטית שהשלושה מארגנים לסבתא חיה, היא בשבילם התגלמות התלכיד המשפחתי, החריגה מהקשר הטלפוני למפגש ממשי. הסבתא המנוחה הייתה החוליה האחרונה שהיוותה עבורם התממשות של המונח משפחה. עם קבורתה - סיבת המבצע הפסיכי שבו עוסקת הקומדיה - יימוג לתמיד התא המשפחתי, והם ייוותרו יתומים בעולם עוין. בלי קיבוץ ובלי קרובים.
וללא שיעור בפילוסופיה שום קומדיה לא תהיה שלמה באמת. "מבצע סבתא" נפתח בסצנה המדגימה משל אקזיסטנציאליסטי חד, שז'אן פול סארטר בכבודו ובעצמו לא יכול היה לנסח טוב יותר. "מי יכול להגיד לי מה ההבדל בין חרדון לשממית?", שואל עידן, האח הצעיר של קרמבו, את חניכיו בתנועת הנוער. אין להם מושג מהי התשובה הנכונה. לכן הוא עונה בשמם: "שממית, אם תולשים לה את הזנב, מגדלת זנב חדש תוך עשר שעות. חרדון לא יכול לגדל זנב חדש. לכן, בלי הזנב שלו, כשהוא רץ, הוא מאבד שיווי משקל וטורף גדול תופס אותו".
- "ואז? ", תוהים החניכים הנבערים מדעת.
- "ואז הוא מת", חותם עידן את המשל.
כמעט מיותר להוסיף שהשגיבים תמיד יהיו בצד של השממיות. תלוש להם את אבא ואמא, יאלתרו פתרון משפחתי אחר. תלוש להם את הבית, יארגנו לעצמם דיור בר קיימא חלופי. תלוש אותם מהצבא, יתבייתו על ארגון מטומטם אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם