שורו הביטו ואל תקראו: ביקורת על "סיגל", החדש של אסף שור
הסיפור של האישה המשעממת סיגל והצ'ילבה מהעבודה שלה נעמה הוא בנאלי, צפוי ונטול ערך סגולי. כל משפט חוזר אצלו כמה פעמים בפסקה ואת הטריקים והשטיקים אפשר לראות מקילומטר. כך לא יוצרים כתיבה רגשית. פייפר קאט
כל משפט חוזר אצלו כמה פעמים בפסקה, לעתים ממש אותו משפט, לעתים וריאנט. כך לא יוצרים כתיבה רגשית, כך מקסימום מגיעים ל-180 עמודים, ובהערה אוסיף שכתיבה מתנפחת ומנופחת מעין זו מתאימה להוצאת "בבל", הנוהגת פעמים רבות להגדיל גופנים ולרווח שורות ועמודים באופן לא אסתטי ולא מוצדק, וזה המקרה כי אין כאן רומן.
זה סיפורה של סיגל, אישה די משעממת, מקרה של אהבת אבא קלאסי ובנאלי, אסרטיבית, שעסוקה בקריירה שלה, לעתים מתוך מודעות רגעית לכך שכל אלה בחיינו הם תחליפים לדברים אחרים, חלומות, מאוויים. אבל לא סופר כאסף שור יותיר את דפי הספר בתחום התיאור הריאליסטי הפשוט, מה הוא הנרי ג'יימס "בדיוקנה של גברת"? חס וחלילה, מייד הוא יוריד איזה הרהור תודעתי במין פוטנוטס אקדמי מעיק אל שולי הדף, רצוי של דמות שעוד לא הכרנו, נגיד, אבא של סיגל הנוטה למות. מודעות יתר למלאכת הכתיבה כבר אמרנו?
זה גם הסיפור של נעמה, הצ'ילבּה בעבודה של סיגל, זאת שמנסה להגן על העובדים, התשליל שלה, שדומה לסיגל בנקודה האישית שיש לה איזה חשבון לא סגור עם מר אלקלעי, השכן מלפני שנים. וזה גם הסיפור של אביגדור, האיש המבוגר שפוטר, יוצא לפנסיה ורוצה לכתוב רומן אך יוצאת לו אלגוריה על שועל, נמר, עורב. נו שוין, התעייפתי. באמת, איך אפשר בלי דמות כותבת, שיהיה לנו את המשחק המוכר לעייפה של סיפור בתוך סיפור ורצוי שיהיה אלגורי, ושור ודאי משוכנע שהוא אניגמטי ומיוחד, אך הוא לצערי, צפוי כל כך, כי הוא מביא בסופו של הספר את הספר שאביגדור כתב. מודעות יתר למלאכת הכתיבה כבר אמרנו?
כל מטרת האלגוריה העמוקה הזאת בסוף הספר היא לספר לנו שעל האדם להסתגל לסביבת מקומו ולמצבו, גם אם הוא אינו מבין את חייו אי-יי-יי. לא די לנו בזאת, גם בתחילת הסיפור יש אלגוריה על צבּה מתה שמתוכה יוצאת צבּה קטנה והולכת אלֵי ים כראוי במחזור הטבע, והיא כמובן יכולה לעמוד כמטאפורה או כמטאפורה ניגודית לסיגל או לנעמה, תבחרו אתם, הקוראים. מבולבלים? גם אנחנו. לא נורא. כי לעלילה הדי בנאלית שכאן אין שום ערך סגולי. העיקר שייכתבו משפטים ארס פואטיים בנוסח: "זה הסיפור של סיגל", או "הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה." או "האם הכותב דומה ללוליין?" או "אני עכשיו כותב, אתם עכשיו קוראים" אוי מאמע, כן, קוראים-קוראים, אבל רואים את הטריקים והשטיקים הספרותיים מקילומטר.
וכמובן רצוי להזכיר את קפקא ואת אבא שלו וכמובן את סימנון, כי אנחנו איננו קוראים ספרי מתח, אלא אם כן מדובר בסימנון שאותו פנחס שדה ויהושע קנז בפירוש אישרו למילייה. ואם אפשר גם איזה אזכּורון תרבותי ל"זכרון דברים" ליעקב שבתאי – מה טוב. שור הוא עורך לשוני במקצועו, הנופל פעמים רבות לעברית של שבת מלאכותית, ואכן כל חלק מן הרומן הקצר הזה
מה שטרגי ברומן הזה הוא שהוא מנסה לדבר על נושאים מהותיים: בוסית לעומת עובדים, ייעול לעומת הומניזם אנושי, אבל הוא נכשל בזה כי הוא כל הזמן עסוק בלהיות מודע לעצמו. זה פשוט טרגי. שור הוא תלמידו המובהק של דרור בורשטיין בכתיבה. הוא רק מתחפש לאחד שאכפת לו והוא מחויב, בפועל יש לו עניין בעיקר במשחק, בשעשועי צורה אסתטיים ובחידתיות מעודנת ומיותרת ללא הנמקה. דומה שור המספר לאותו אדם שקְרָצַתּוּ כינה, אך הוא מבקש לגרד את השיער מאחורי אוזן ימין שלו בזרוע שמאל, ועושה זאת כשהזרוע מושטת בקשת מעל הראש.
מי שקרא את הטרילוגיה הסמיכה והחשובה "רחוק מפנינים" של משה שמיר, לא יכול להתרשם מהטרילוגיה הדלילה של שור הכוללת את הרומנים: "עמרם", "מוטי" ועכשיו "סיגל", הספר החלש בשלושה. בטרילוגיה כל חלק מן השלושה צריך לעמוד לעצמו ו"סיגל" אינו עומד כרומן. מי שלא פרסם סיפור קצר ראוי אחד, אל לו לקפוץ בראש ולפרסם טרילוגיה. אנשים טובים, אל תלכו שבי אחרי פסבדו-אוונגרד שָׂבֵעַ ומתחכם, גם אם המילייה ממהר להפריס לו פרסים.
הברקה או החמצה: החמצה
סיגל, אסף שור, בבל, 172 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
