אדם אחרי בן אדם: ביקורת על הספר "המצאת המחר"
דניאל מילוא, מוטציה אבולוציונית לא מבוטלת בפני עצמה, מנסה להבין בדרכו האסוציאטיבית, הרב-תחומית והמרעננת מה הופך את האדם ליונק חסר המנוח שהוא
דניאל מילוא. צילום: ראובן קסטרו
מאז ועד היום ביסס אומנם האדם את מעמדו כנזר הבריאה, אך גם כמי שעצם קיומו מהווה עבורו בעיה. היצור היחיד בטבע הסובל ממחלות חשוכות מרפא כמו שיעמום, דיכאון, אי שביעות רצון מולדת ובולימיה של צריכת יתר, מסוגים של דגני בוקר ועד גוני לבן-שמנת לארונות קיר. העובדה שחיה כה בלתי יעילה בכלל שרדה עד הלום, הביאה את דניאל מילוא לנסח בצורה קולעת את החידה הגדולה מכול: "איך הוציאה הברירה הטבעית תחת ידה הארוכה וחסרת הרחמים יצור כה מוגזם ועוד אפשרה לו להשתלט על העולם".
אליבא דמילוא, קו פרשת המים, שאחריו הפך האדם לאלוף העולם באולימפיאדת החיים, התרחש לפני 60 אלף שנה. זה קרה אי שם על גבול קניה אתיופיה, כשאיש מערות אחד אמר לחברו "להתראות מחר", ושינה לנצח את חיינו. הולדת העתיד לא רק הכניסה לעולמו של האדם חייזר דקדוקי חדש (שאגב נעדר משפות רבות, כמו יפנית), אלא גם הפכה את חייו לסוג של שיחה ממתינה. "להסתפק במה שיש הפך לגזירה שהמוח אינו יכול לעמוד בה. התגלית שאפשר כך ואפשר גם אחרת הכניסה את 15 מיליארד הנויורונים של אונת המצח לתזזית של יצירתיות ואת האדם לאי נחת כרוני".
סקרנות והיקשים
מילוא , המוגדר על הכריכה "פילוסוף של הטבע", הינו ללא ספק מוטציה אבולוציונית בעצמו, לפחות בפרמטרים של מגדל השן האקדמי. החל בארוס המפעפע כאן מכל שורה, שגובר על דבקות בכלליה הנוקשים של כתיבה אקדמית, וכלה במערך האסוציאציות הרב תחומי, המשוטט בשדות הספרות, ההיסטוריה, המדע, הפוליטיקה ותרבות ההמונים; לעתים עם אנלוגיות על גבול הביזאר, כמו ההשוואה בין התפצלותם של ההומינידים ממשפחת השימפנזים לפילוגים בתנועת השמאל הקיצוני "מצפן".
האני מאמין של מילוא גורס כי בהיעדר נתונים אמפיריים על המציאות, שומה על המדען לבסס את מסקנותיו "על סקרנות, התבוננות, אנלוגיה והיקשים לוגיים". גם דארווין ביסס את "הרעיון
הטוב ביותר שלמישהו היה אי פעם" (כפי שהוגדרה פעם ברירת המינים) על עובדות מקריות שליקט במסעותיו, ועל מידע שקיבל ממאות אוטודידקטים ברחבי העולם. שלא לדבר על ניסויים שהיו נחשבים היום מצחיקים, וספק רב אם היו עוברים את מפתן הלקטורים של כתב העת Nature, שהוקם ב-1868 על פי מורשתו של אבי האבולוציה.
אז נכון ש"המצאת המחר" הוא לא "מוצא המינים", וגם דניאל הוא לא ממש צ'ארלס (אפילו ש"מלבד בפרטים הרכילותיים בני אדם מאוד דומים זה לזה"). אבל יש משהו בהחלט מרענן באיש אקדמיה עם להט של מטיף (ואפילו כמה פאנצ'ים לא רעים בתאוריה), שבסך הכול מנסה להבין, למה האדם הוא סתם יונק עצוב שיודע להסתרק.
המצאת המחר. דניאל ש. מילוא, הקיבוץ המאוחד 219 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
