פייפר קאט: ביקורת על "ורד הלבנון"
אנשים טובים, רוצו וקראו את "ורד הלבנון", הספר החדש של לאה איני. זה ספר כל כך מעולה, שכדאי לקרוא אותו יותר מפעם אחת ואחר כך לתהות: לאן מכאן? לאיפה אפשר להגיע אחרי שיא ספרותי כזה? רן יגיל מתמוגג
אבל אין לה עכבות, היא יכולה אפילו לתאר באופן אמפתי בסיפוריה הקצרים ובנובלות נשים רוצחות (סדומאל, נאצר מחכה לרבין). להחליף דמויות בדמויות אחרות ואף אותה דמות תהפוך לאחרת בכתיבת שתי פסקאות (ענק, מלכה ואמן המשחקים) ומה שמדהים הוא שהקורא נשאר איתה, הקורא הקשוב, האוהב פרוזה למיטיבי קְרוא, נשאר נאמן לה.
הספר החדש שלה "ורד הלבנון" הוא שיא ספרותי אמיץ בכתיבת רומן אוטוביוגרפי. נכון, אני איני הראשון שאומר זאת, כתבו על כך בהרחבה החוקר אברהם בלבן והמבקר אמנון נבות, אבל יצירה זו היא כל כך מעולה וחריגה בנופנו הספרותי שלא די לקוראה פעם אחת וצריך לחזור ולקרוא מדי פעם במקוטע שוב, בחזקת והגיתָ בה.
זה סיפור על מפגש בין שני אנשים שקופים, שני אנשים מחוקים, שהחברה הישראלית בדרכה הדורסנית והקשה מעכה אותם. האחת היא הגיבורה ורד/לאה, כך היא נקראת, הגדלה בבית קשה, עני, אצל הורים בבת ים, אימא שאינה אוהבת ואבא שאוהב לעתים לא כפי שאבא צריך לאהוב ילדה. זהו סיפור של אף-על-פי-כן ברנרי קלאסי, של לקום מהמדמנה המשפחתית הטובענית ולהפוך להיות משהו בעולם.
וזה בעקיפין גם הסיפור של יונתן, חייל מרחביה, מישראל האחרת השבעה, האתוסית, אשר עושה מעשה שלא ייעשה, מנסה להתאבד בירייה בראש לפני העלייה ללבנון במלחמה הארורה ההיא בשנות השמונים, נכשל והופך לצמח. ורד/לאה בזמן שירותה הצבאי רוצה לטפל בחייל, אפשר לומר שהיא ממש בוחרת בו ואין זאת יד המקרה. היא באה לטפל בו, להיות איתו, אבל מנצלת את הזמן כדי לגולל באוזני מי שלא יכול לענות ולדבר ומי שיכול במקרה הטוב אולי להקשיב, את סיפור חייה הקשה. כך נולדת לה "ברית דפוקים" בין ישראל של אתמול לישראל של היום, המשרשרת פרוזה מעולה.
חוט שָׁנִי של דמיון ויופי נמתח בין הפרוזה של איני לפרוזה של יורם קניוק, אולי האוונגרדי והניסיוני שבסופרינו, ובספר זה הדבר ניכר ביתר שאת. שניהם כותבים באופן אסוציאטיבי בחזקת אסחרר אותך הקורא. פרט טפל בפסקה אחת, הופך באמצעות תבנית החזרה המאולתרת לפרט מרכזי בפסקה אחרת. העלילה ותיאור המקום משתרשרים תוך התפתלויות והזדווגויות אסוציאטיביות פרועות.
אפילו ברמת הנרטיב קרובים השניים. הרי גם לקניוק רומן מוקדם בשם "חימו מלך ירושלים" שבו באה בחורה, במקרה זה אחות מקצועית, חמוטל הורביץ, לטפל בפצועים במנזר בירושלים הנצורה ובוחרת לטפל ולהתאהב בחייל הדפוק ביותר, זה שפצוע הכי קשה. הוא אומנם אינו צמח, אבל כל שנותר ממנו הוא רק הפה שלו. לא יד, לא רגל, לא עיניים. רק הפה. ההבדל העיקרי בין שתי הגיבורות חמוטל הורביץ לקניוק וורד/לאה לאיני נעוץ באופיין. הראשונה פועלת מתוך קור, איפוק וחישוב תמידי, ואילו השנייה מתוך חום, ספונטניות וחוסר חשבון, אבל בסופו של יום הכורח של השתיים הוא אותו כורח, והמסקנה של השתיים היא אותה מסקנה.
גם העיסוק האובססיבי בשואה ברומן זה של לאה ודרך הטיפול בה מזכירים את דרכו הסוריאליסטית החלוּמה של קניוק בכותבו על השואה ובצל ניצולי השואה ב"אדם בן-כלב" וכמובן ב"יהודי האחרון".
שתי נקודות השקה נוספות: איני כותבת על הוריה בביקורתיות ובחדות רגשית. אולי אפשר לכתוב כך על ההורים רק כשהם כבר אינם בין החיים. כך כתב עליהם קניוק בספרו "פוסט מורטם", ולבסוף, שניהם סופרים אישיים-פוליטיים היודעים לתחוב את האצבע בפצע הפתוח שלנו כחברה ולחפור עמוק.
יכולה לעצור עצמה סופרת ולשאול. לאן מכאן? אחרי שיא כזה לאן תעפיל יוצרת? מה תכתוב? הרי כל קורא שאני משוחח עימו על הספר הזה שלה חוזר ואומר לי שלא די שזה הטוב שבספריה, אלא שזה ספר העומד בסופו של יום כנגד יוצרו. הוא כל כך טוב שמי יודע מה יהא בספר הבא. בגלל זה אני כל כך סקרן לראות כבר את ספר הפרוזה הבא של לאה איני. יש לי הרגשה שאצלה זה כמו אצל האפיקונים הגדולים, או נגני הג'ז הנפלאים שהאלתור לעולם אינו נגמר להם וערב-ערב הם מנגנים את הסטנדרט אחרת, היא עוד תפתיע אותנו גם בספרה הבא. אנשים טובים, רוצו וקראו את "ורד הלבנון" – זה ספר חובה.
- הברקה או החמצה: הברקה
ורד הלבנון, לאה איני, כנרת זמורה-ביתן, 543 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
