הזכוכית השברירית והשקופה מהווה באופן סימבולי מראה המשקפת את מהותה הפנימית של הילדה המוזנחת בעלת רגישות שברירית דקה ועדינה כזכוכית הנחבאת אל הכלים בבישנות וחרדה כמו היתה שקופה ובלתי מורגשת...

אמני הזכוכית מתוארים בעליבות כה רבה אך יצירותיהם בפיסול בחומר המדהים הם יפיפיות וצבעוניות...
בתערוכת הזכוכית בת''א מוצגים עבודות של אמני זכוכית מובילים בעולם תוך התעלמות מוחלטת מאמני זכוכית ישראלים. כאילו אין יצירה מקומית עכשווית בכל טכניקות הניפוח שריפה וכד' של יצירת אמנות מזכוכית...
אולי אמן הזכוכית זקוק פשוט למקדם מכירות מיומן בדיוק כפי שעושה כאן הכותב לגב' עיני

הכי אהבתי את המשפט:
''יצור זכוכית שמשתקף בשברו, זיכרון בזיכרון; עם ששב ובא מגלי האפר, והוא קר ומשותק, שולל ומשולל, וכולם-כולם משחקים באור, והאור בכולם''.
הייתי רוצה להפוך אותו ליצירת אמנות פלסטית בזכוכית

עוד מעט, עוד מעט, עוד ביקורת נוקבת במדור פייפר קאט.

קניתי את הספר ביחד עם אהובה שמש. בדרך כלל אנחנו קונות ספרים שונים ומחליפות בינינו, אבל במקרה של ''ורד הלבנון'' כל אחת התעקשה על עותק משלה, כמו חדר משלה...

לאה, הספר הזה הפך לי את הבטן והחזיר אותי לימי ילדותי. תודה לך.

שמי אורנה והגבתי בכנות על התרשמותי מהקריאה איני משמיצה רק מצינת עובדה - לא צלחתי את הספר
סליחה אני צריכה לקבל על זה עונש?
לא מכירה דמויות מיצירותיה של איני
ושמי ארנה לא אורנה

למי שמכיר קצת את הנפשות הפועלות ברור לחלוטין שרוב התגובות כאן - בעיקר המהללות את ספרה של איני - הן יחצ''נות מתוזמרת היטב של שניים או שלושה - כולל רן יגיל עצמו ועוד כמה גרופים מבלוג ספרותי. אולי גם איני?
פתאום עברה לי המחשבה בראש שזה שווה בכלל - כל התגובות האלה? אין מאחורי רובן שום דבר אמיתי רק מסכה על גבי מסכה - שימוש נואל בזהויות בדויות - לא כמו שאני מופיעה כאן רק באות אחת משמי - אלא ממש התחבאות מאחורי זהות בדויה וכתיבת בלופים. אני יודעת שאתפס כאילו אני מגלה עכשיו את אמריקה, אבל בכל זאת - זה כל כך בזוי הדבר הזה - הרי על שבעים אחוז חתום כאן בכל מיני פסיאודונימים רן יגיל עצמו ובאחרים - קצתם מגיבים אמיתיים והאחרים - מלקקיה של איני אולי אפילו היא עצמה.
הרי הספר באמת לא מי יודע מה, לא מגיע לו כל הסופרלטיבים והרגשנות הזאת, אז למה לבלף??!! ראינו כבר מה עשה אמבון נבות לספר של ענת עינהר - הילל אותו כאילו מי יודע מה,
ומה שמוזר ברן יגיל - ברגע שהוא הופך לגרופי - הוא מוכן ממש לשכב על הגדר. לא מסתכל ימינה או שמאלה, לא רואה כלום ממטר, לא מוכן להקשיב לכלום...

כל כך אהבתי את הצירוף ''אסחרר אותך הקורא'' שבו אפיין המבקר רן יגיל את הכתיבה של לאה איני. הייתי בערב שעשו לכבוד הספר ב''תולעת ספרים'' וגם שם הוא אמר את אותם דברים שנגעו ללבי ונראו לי כל כך נכונים.

יכולת הכתיבה של איני מרגשת, מטלטלת
הילדה הקטנה שגדלה להיות נערה וחיילת שיצרה היא מהדמויות המקסימות בספרות העברית, מצד אחד זרה וחריגה ומצד שני הכי ישראלית שאפשר. דמות הסבתא יוצאת מן הדפים וחיה לקורא מול העינים. האב הוא מן איוב המודרני, ומקרה החייל שבר את לבי.
משהו יוצא דופן שקרה לי, לא רציתי שהספר יגמר, ובסוף הקריאה ממש קראתי אותו בקמצנות. לא קרה לי ע ם א ף ספר. בקרוב אקרא אותו שוב.

לא צלחתי את הספר הוא התיש אותי כבר בארבעים העמוד הראשונים ,ואני די תולעת ספרים
הוא תזזיתי, אסוציאטיבייוצר אי נוחות פיזית נכון
יש קטעים רגישים(תאור הפיפי והמוצץ)
אבל זה לא הספיק כדי להחזיק אותי במומנטום של קריאה .מצטערת
אני מקווה שאת התגובה הזאת תפרסמו היא אמיתית
ומהלב בלי לפגוע

מעבר לוויכוח, מה אמר המבקר שיצדיק את ההמלצה שלו? איזה דיון יש כאן? מעבר לשבחים מעבר לאסוציאציה לקניוק, מעבר ל''מה יהיה הספר הבא'', מעבר לסיכום העלילה: איזו קריאה יש כאן??

התחלתי לקרוא יש אמנם רגישויות בתאורים אבל זה מתיש מעייף ותזזיתי ולא שאני לא קוראת ספרים

נשאבתי לחייה של המספרת, כאילו היו חיי. כאבתי, הזדעזעתי והתפעמתי מעוצמת החוויות והתקשיתי להיפרד מן הספר כשסיימתיו.
מצאתי את עצמי חוזרת למחוזות ילדותי שלי ופוגשת מחדש את הדמויות מן השכונה שלי ואירועים רבים נוספים שהתרחשו אז.
אני מודה ללאה איני על שנתנה ביטוי כה חזק ומטלטל לעולמה ומרגישה שמשהו ממנה נגע בי בנשמה.
תודה גם לרן יגיל ששיבח.

ורד הלבנון'' מספר סיפור של דור שלם.
נשארתי חנוק מהתרגשות כשגמרתי לקרוא אותו ואפילו רועד, ומיד העברתי את החוויה לאשתי וחבריי. רומן נפלא וחשוב ביותר, אם גם לא קל רגשית, שלא מזדמן בכל שנה.

מילות התודה שלי לסופרת המוכשרת ונאמיצה הזאת קטנות שבקטנות.

קראתי את ורד הלבנון והרגשתי כאילו בי מדובר. גם אני גרתי באזורים ההם בעבר בדרום תל אביב ואף דרומה משם, והמקום בתיאורים שלה ממש נהיה לי חי מול העיניים. מרגש מאוד

זה ספר שקוראים רק פעם בחיים. בכיתי, צחקתי, חלמתי. דמיינתי. ספר מפעיל ושורט

גם מבחינה רעיונית זו נפילה לשיגרה וללעוס והמקובל בקרב האופנתיים. כללית, לא הצלחתי עד היום לקרוא טכסט טוב שכתבה הסופרת איני (לא קראתי את כל כתביה, אך בכ''ז.. היכן החומר הטוב?). אני לא מבין את יגיל בקטע הזה. האם טחו עיניו? איך אפשר לראות נכוחה כשמדובר בשלו, שספריו באמת בינוניים, ולא להבחין שאיני שכחה איך כותבים, מרוב צערה וסערת רוחה שמעוררים השתתפות ללא ספק (ספרה אוטוביוגרפי), אך אינם יכולים למלא את מקום הכתיבה האמנותית והספרותית החסרה לחלוטין (נא לעיין בבקורת של גלסנר).

כמו שכתבתי לסופרת: מהרומנים המצוינים בלשון העברית. קולאז' ישראלי יוצא דופן ואותנטי והישג גדול. מאמץ בחום דברי המבקר.
והערה למשמיצים, הלא שמעתם על טעם וריח?! היש מי שיוכל להגיד לי שלא אהבתי מה שאהבתי?. הברקה ממולצת לכל אוהב ספרות.

קראתי לפני כמה שבועות ועזבתי באמצע.

באיזה בית קפה שלאה איני אף פעם לא יושבת בו (ושאני אף פעם לא ראיתי אותה שם!) היא יושבת?!!! כי אני מת להכיר אותה!!!
חוץ מזה לכי תתווכחי גם עם שמעון אדף, יצחק לאור, אסתר אדיבי, יגאל שוורץ, אברהם בלבן - רשימה חלקית...
מציע לך עוגת גבינה במקום להזדעזע מקנאה. יותר טעים.

ואחר כך אלה כותבים ביקורות על אלה!!!!!!!! צריך כאן גילוי נאות.
עכשיו אני מבין למה אמנון נבות כל כך הילל את הספר של עינהר!!! ועכשיו יגיל כותב בלי בושה: ''יכולה לעצור עצמה סופרת ולשאול. לאן מכאן? אחרי שיא כזה לאן תעפיל יוצרת? מה תכתוב? הרי כל קורא שאני משוחח עימו על הספר הזה שלה חוזר ואומר לי שלא די שזה הטוב שבספריה, אלא שזה ספר העומד בסופו של יום כנגד יוצרו. הוא כל כך טוב שמי יודע מה יהא בספר הבא. בגלל זה אני כל כך סקרן לראות כבר את ספר הפרוזה הבא של לאה איני.'' ממש כמו שנבות כתב על עינהר - כאילו מי יודע מה. האם לא ראוי שיגיל יחשוף את קשריו החברתיים עם לאה איני לפני שהוא כותב ביקורת אובייקטיבית כביכול על ספרה???
זה פשוט לא הוגן - מי שקורא כאן את הביקורת הזאת עשוי לחשוב שזו כתבה מלומדת של מי שבאמת חושב כך על הספר - אבל האמת היא אחרת ואם לכם העורכים יש הגינות - תפרסמו את מה שכתבתי כאן - כי אחרת הכל במדינה הזאת מושחת וזה מזכיר את מקרה יוסי שריד שרק שכח להגיד שהעורכת של חילו היא האחיינית שלו גם יודית שחר יושבת איתם לפעמים באותו בית קפה. הכל בסדר - אבל שלא ייצא אחר כך שזו כתבה אובייקטיבית

רן יגיל שפוט של אמנון נבות ושייך לקליקה שגם איני שייכת אליה - וכל דברי החנף שלו כאן לא שייכים כלל וכלל לספר של איני - אלא לגורו של יגיל - אמנון נבות.
גם אם הספר היה מזעזע - והוא למען האמת רק בינוני - יגיל היה כותב עליו סופרלטיבים.
וטוב עשה יגיל שוויתר על המילה הפלצה ועבר להחמצה - ובכל זאת לאובייקטיביות אל תצפו ממנו.

נקודת מבט יחודית על מלחמת לבנון הראשונה ועל החיים בארץ שמעוררות הרבה מחשבות. יפה כתב רן יגל. ונקודה נוספת היא רמת הכתיבה של הסופרת שנוגעת בשחקים.

אמנם בלבוש אחר. כך שאין כאן חידוש . ואני לא מבין את ההתלהבות העיוורת

ביקורת שכותבים על חברים

ללא צל של ספק. הטיפול בדמויות, המבנה המשוכלל, עושר העלילה,הקישורים והחיבורים, ובעיקר המקוריות והעומק-עומק-עומק. סופרת משובחת ולמעלה מזה.

רני
תודה שאתה מאיר עיניים.
ומזכיר לי לקנות את הספר.
מוצא חן בעיניי, הגדרת ההפתעה- אפיקומן.
כל כך הרבה פעמים אני דואגת, מה יהיה אחרי השיר הזה?
אבל כניראה אמן אמיתי חי את ההשראה.
להתראות טובה

גם קריאת הביקורת מהנה

ביקורת טובה,רואים את האהבה . יפה ההשוואה עם קניוק מאוד אהבתי את ''חימו מלך ירושלים''
ו''ורד הלבנון'' מונח אצלי על המדף הלהט שלך
מדבק ומעורר סקרנות לספר.
ככה קורה לקורא
כשביקורת באה מאהבה

ביקורת מדהימה לסופרת מדהימה. ואני עוד ממעריציה החדשים. מתענגת על ספריה המוקדמים. מופת של אינטילגנציה וכישרון כתיבה.
וכל הזמן תהיתי מאיפה מוכר לי סיפור המסגרת. ההקבלה שערכת, רן יגיל, בין שני הספרים האלה, היא עניין למקבלי ההחלטות במשרד החינוך ובמשרד החוץ, איפה הם כשצריך אותם?