זיונים זה כן הכול
סקס יכול להיות תענוג, בספרות או מחוצה לה; אבל פאבלו טוסט לא מבקש לעשות משהו עם הסקס ברומן שלו, אלא סתם כך, לעשות אותו
אז אפשר לקרוא את הספר הזה, אבל אסור להתבלבל: הוא אולי מהנה לפרקים (בעיקר עד אמצעיתו) - וזה, כשלעצמו, לא מעט - אבל אין כאן באמת ספרות, אלא אם "ספרות" פירושה "מילים שמוגשות בספר" (וזה אינו הפירוש הנכון).
הסיפור פשוט: פאבלו מיראיס, תכף בן 35, אוהב לעשן ג'וינטים, לשתות אלכוהול ולשכב עם נשים. עד כאן הכול בסדר, אבל לא פלא שהוריו מעדיפים את אחיו המצליח יותר. יום אחד נעלם אחיו המוצלח, וכמו שתמיד קורה בסיפורים כאלה, פאבלו מתגייס לאיתורו (וממשיך, כמובן, לעשן, לשתות ולזיין).
אלא שעד מהרה מתברר כי ברומן הבלשי-הנרקוטי הזה פשוט אין שום דבר שאמור להפעיל את הסקס ואת הסמים. אין הכוונה, רחמנא לצלן, שאמור להיות להם איזה ממד מטאפורי, או שראוי שתהיה אלגוריה שבשמה יופיעו כאן. הכוונה פשוטה הרבה יותר: שהרומן הזה פשוט נהנה להיות לא-בסדר. נו, ומה לעשות וכדי להיות "לא-בסדר" לא מספיק לעשן עוד ג'וינט ולשכב עם זונות; לא מספיק להיות שנון ולכנות את ההורים שלך בשמות.
רחב מאוד הספקטרום הזה - ספקטרום הסקס הספרותי בעל המשמעות - והוא מתפשט היטב בין מילן קונדרה וברט איסטון אליס, והלאה הרחק אל הביצות של וויליאם בורוז וג'ונתן ליטל. אבל טוסט לא מבקש לעשות משהו עם הסקס, אלא רק לעשות סקס. אז חלילה לכותב שורות אלה מלטעון שיש בך פסול: אדרבה, גם סקס חסר משמעות יכול להיות מהנה, בספרות או מחוצה לה; אבל בכל זאת מותר לקוות שלכל הסקס, הסמים והוויסקי תהיה גם סיבה מספקת ומספקת.
פאבלו טוסט
צילום: יח''צ
אפשר להסביר זאת אחרת. גם אם נניח (בניגוד לדעה הרווחת) שהרומן כצורה ספרותית אינו באמת מופת של סדר וקישוריות; כלומר, גם אם נצעד עם הטענה של קונדרה שהרומן הוא רק חיבור סינתטי של דברים - עדיין מותר לנו לצפות לאותה פעולה משולבת של הדברים, ולו מן הטעם הפשוט, הפשטני כמעט, שאיש אינו מכריח אותנו להאזין לסיפור שמנסים לספר לנו.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון עטיפת הספר
שהרי אם לסקס ולסמים אין טעם מלבד סקס וסמים; אם לטרחנות ולארכנות אין סיבה מלבד טרחנות וארכנות (אין די בעובדה שפאבלו מציין שכאלה הם חייו); בקצרה, אם נדמה לאורך די זמן ובעקביות שהסקס, הסמים, הזונות, המכוניות והפאבים נמצאים כאן רק כדי להיות כאן - ובכן, סביר להניח שאיננו טועים. כל זה מתסכל אפילו יותר משום שפאבלו אמור להיות גם פילוסוף לעת מצוא. אמת, הוא בעיקר מצהיר על היותו כזה, הרבה יותר משהוא מדגים את טענתו; אבל החיפוש אחר אחיו מוביל אותו אל ארגון, כת, או אגודה סודית, שיש לה איזה ממד פילוסופי מטאפיזי. ובכל זאת יש לפילוסופיה נציגים טובים יותר בספרות.
המכונה הטקסטואלית יכולה לייצר רק דבר אחד: דוח על התרחשות. מובן שאין תרשים אחיד למכונות ספרותיות, והן מופיעות במגוון עצום של דגמים ומודלים, אבל לכולן - בסופו של דבר
- רק מטרה אפשרית אחת, ורק לאורה אפשר לבחון את האפקטיביות של המכונה (סדרת "ליברו" של "כתר", שבמסגרתה ראה אור הספר הזה, כבר הוציאה ספר שהמכונה שלו משומנת היטב: "כך הפכתי לנזירה" מאת ססר איירה, ספר לא פשוט ומרשים בהחלט).
אבל אחת לאיזה זמן אתה מוצא את עצמך מול מכונה שברור לחלוטין שמשהו אינו עובד בה, שיש בה חלקים מיותרים: בוכנות שעובדות על ריק, חומרי סיכה שלא מסככים דבר, חומרי דלק שמתבזבזים על כלום. המכונות המופרכות-באמת מגיעות לפעמים לירידים או לתערוכות והופכות לאטרקציה מלבבת. אולי זו הסיבה ש"הקרואסון" של טוסט הפך (אם להאמין להוצאה) לספר פולחן במולדתו: יש משהו מקסים ומושך גם במופרכות שלו. אתה באמת מוצא את עצמך עומד מבולבל ותוהה מול המכניזם הזה, מול הבזבוז: כל כך הרבה ברגים ומפסקים, בשביל תוצר כל כך פשוט.
"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", פאבלו טוסט מספרדית: אורית קרוגלנסקי כתר, 380 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
