פייפר קאט: על החדש של מאיר שלו
כן, אני יודע שכולם קוראים עכשיו את "הדבר היה ככה" של מאיר שָׁלֵו, וכן, אני יודע שייתנו לו בסוף שלושה ספרי פלטינה. אבל ספרותית נטו אין שום סיבה למסיבה: שלו הוא סופר מקצועי ורהוט שאינו מחויב לספרות. הוא אוהב לקרוץ לקוראים שלו ואותי הוא מצליח לעצבן. מבקר הספרות רן יגיל יקבע מדי שבוע במדור חדש: הברקה או החמצה
אם בעבר הייתה לו יומרה, רף, ענף, לשאוף אליו, כלומר, אם גבריאל גרסיה מארקס היה העץ עמוק השורשים ממנו שאב השראה לרומן שלוֹ, אבל יצא לו באמת מעין רהיט מהגוני מלאכותי לסלון בדמות "רומן רוסי", שהוא יותר רומן דרום אמריקני, ולא דבר הכתוב בדם לבו; הרי שכאן, ברומן החדש, הוא ויתר לגמרי וגייס את הכישרון שלוֹ לחבר מעשיות לילדים לטובת כתיבת פסבדו-אוטוביוגרפיה בדמות רומן, מעין יְצור כלאיים שלא דורש הרבה מחויבות.
לספר את הסיפור? חבל לספר, כי כולכם הרי קוראים את הספר או על הספר או עוד ריאיון עם מאיר שָׁלֵו. אבל הנה, בכמה מילים הדבר היה ככה: הדוד ישעיהו, סם, היגר לאמריקה לעשות כסף, והוא עומד בניגוד לסבא אהרון, אחיו, שעלה לארץ להגשים את הציונות והשוויוניות הסוציאליסטית. אשתו של סבא אהרון, סבתא טוניה, חולת ניקיון ומקבלת מהדוד הקפיטליסטי מאמריקה שואב אבק. בדרך מספר לנו שלו על אהבת הוריו זה לזו וכמובן על מעשה אהבהבים לא מחייב במיוחד, די מצחיק, עם תיירת בשם אביגייל שהכיר בדואר, המשתוקקת בכל מאודה להשיג את השואב האגדי של סבתא טוניה.
חוקרי הספרות ומבקריה המלומדים ימהרו להשחיז את עטם, וכמו שכולם נתפסו לסמליות בגיבור מהנדס המעליות של אברהם ב. יהושע ב"אש ידידותית", (כלומר אם המעלית עולה, אז זה כך; ואם המעלית יורדת, אז כך, והאם היא בטיחותית?) כעת יצוצו תיאוריות על שואב האבק של סבתא של שָׁלֵו, שהוא בעצם מטונימי, חפץ אנכרוניסטי מן ההוויה הקפטילסטית שנשתל בעבר הסוציאליסטי קיבוצי. רעיון יפה, רק שחוקרי הספרות יסחטו עבורכם אותו בפרשנות יתר מייגעת על פני חמישים עד מאה עמודים, כי, אגלה לכם סוד, הם-הם שואבי האבק האמיתיים.
הצרה היא ששָׁלֵו הוא סופר מקצועי מאוד, אבל לא מחויב לספרות. וזה חבל. כי בקונסטלציה יותר מחייבת, עמקנית ואוהבת-עם הוא יכול היה להיות השלום עליכם שלנו, בזכות חוש ההומור שלוֹ. מילא שהמספר שלוֹ ברומנים הקודמים מתנשא על הדמויות הבדויות, ניחא לזה, אבל אפילו את בני משפחתו מאמֶעש משרטט שלו מגבוה, כמי שאומר אתבונן מן הצד ואראה את החיות הללו. זה בלתי נסבל. אני לא יכול להאמין שסבתא טוניה הייתה רק דמות טובה לסאטירה, "טיפוס" ותו לא. ויותר מכך, כאשר שלו כבר פוגש סופר מחויב, סופר של אמת הנהרג על כתיבתו, גם עליו הוא מתנשא.
באחד הפרקים בספר פוגש שלו, הסופר הצעיר, את אחד מגדולי סופרינו, דוד שחר הירושלמי, זה האחרון קיבל רשות לכתוב בדירת המשפחה בירושלים כידיד המשפחה. שלו מגיע ומפנה שאלה לשחר, הסופר הוותיק, שאלה קלאסית המופנית על ידי כל קורא-כותב לסופר: "איך אתה כותב?", עונה לו שחר שהוא כותב עמוד אחד ביום, מלטשו ולא חוזר אליו יותר בכלל. מסביר לנו שלו, ובעצם במובלע מספר לנו, ירצה או לא ירצה, שהוא קפדן משחר, כי הוא כמו סבתא טוניה חולת הניקיון שהייתה סוחטת את הסמרטוט עד שהמים היו נקיים והסמרטוט נקי אל מול האור, או אז ידעה סבתא טוניה שהרצפה נקייה והבית נקי – זוהי מטאפורה גדולה ואגו-מניאקית לפרוזה של שלו עצמו, ואילו שחר, איך נאמר, סופר פחות קפדן שהסתפק רק בליטוש אותו עמוד באותו היום.
הספר של שלו מלא באינסוף מעשיות בתוך מעשיות, ופרפראזות
אליבא דכמה חוקרי שחר שתִּחקרתי, שחר, החתום על רצף בן שבעה רומנים בשם "היכל הכלים השבורים" (יש האומרים תשעה), חזר ושינה לא רק פסקאות ופרקים, הוא אפילו שינה את שמות הרומנים אחרי שיצאו וכתבם מחדש למשל, הרומן הראשון "היכל הכלים השבורים" שונה שמו ל"קיץ בדרך הנביאים". אפילו את שם המחזור כולו הוא שינה יותר מפעם. הרצף נקרא גם ה"לוריאן" ובפי אחדים "הסאגה הלוריאנית". אל תאמינו אף פעם לְמה שסופרים מספרים לכם. הכוח המדמֶה באישיותם חזק מהם. בדאים שכמותם.
כן, אני יודע שכולם קוראים עכשיו את החדש של שלו, וכן, אני יודע שייתנו לשלו בסוף שלושה ספרי פלטינה על מכירת 120 אלף עותקים ושהוצאת עם עובד תמלא את חשבונות הבנק שלה וכולם יחייכו חיוכים חנֵפים, אבל ספרותית נטו אין שום סיבה למסיבה. בקוראי את הספר הזה מכריכה לכריכה באתי לידי מסקנה שאין שום הצדקה למעמד הספרותי המורם מעם שלוֹ זוכה שָׁלֵו, שהרי הפער בינו ובין לאה איני וסִפרה המחויב בעל היסודות האוטוביוגרפיים המובהקים "ורד הלבנון" – זו רק דוגמה – הולך ומתרחב, מתרחב והולך. אנשים טובים, אתם בוחרים לקרוא ספרות בינונית.
- הברקה או החמצה? החמצה.
הדבר היה ככה, מאיר שלו, עם עובד, 226 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
