חניף וחנף: ביקורת על הספר החדש של חניף קוריישי
"משהו לספר לך" הוא סיכום טוב של הדרך שעשה חניף קוריישי עד למעמדו הנוכחי: כוכב תרבות נוצץ ומלוקק
ג'מאל קאהן, הגיבור המספר, הוא פסיכואנליטיקאי לונדוני מצליח ממוצא פקיסטני, שהווה חייו מאוים על ידי סוד טראומתי מעברו. לאט לאט, בנחישות של מופע סטריפטיז, הוא חושף את מהלך חייו עד הלום, כולל סיור מודרך בנבכי נשמתו המסוכסכת: בין אהבת ביכורים נכזבת, נישואים כושלים ואבהות לנער מתבגר; דרך יחסו האמביוולנטי למשלח ידו, המאפשר לאנשים "להשתגע כאוות נפשם", אף ש"זו עבודה מלוכלכת, להכיר מקרוב את האדם"; וכלה בהרגליו הקטנים, הכוללים "תשוקה לזונות", פתיחות אקטיבית למרבית הסטיות ("כל עוד הן מבוצעות בישיבה"), ושימוש בכל זרז אושר אפשרי, מג'וינטים (שנדלקים כאן כל שתי שורות) עד אל-אס-די, אקסטזי ושות'.
אם רוצים אפשר לראות בספר הנוכחי, על הברקותיו וחסרונותיו, את סיכום המטמורפוזה שעבר חניף קוריישי בשלושה עשורים. בן למשפחת מהגרים פקיסטנית שהפך לאחד מכוכבי התרבות הנוצצים והמלוקקים של הממלכה המאוחדת, עם ספרים שהופכים בן לילה לשיחות סלון, חברים נכונים כמו מיק ג'אגר (שמופיע כאן בתפקיד עצמו), תואר אבירות מהמלכה, ושאר מיני פינוקים שהפכו את לוחם הצדק הסוציאליסטי לאביר הניהיליזם הבורגני.
בספר הנוכחי קוריישי אמנם חוזר עדיין לעוולות שהציקו לו פעם, כמו תאצ'ריזם, תרבות המונים, קפיטליזם ורדיפה גזעית; אבל התחושה הכללית היא שמדובר במס שפתיים מאולץ, או סתם התניה נרכשת, כי מה שבאמת מעניין היום את קוריישי הן שאלות הנצח של הקיום האנושי: "מדוע האהבה קשה, הסקס מורכב, החיים מכאיבים והמוות כה קרוב ועם זאת רחוק כל כך?".
מה שחסר ב"משהו לספר לך" הוא "סיפור חזק וטוב", בלשונו של המנוח מאיר אריאל. מין חוט שני שיתפור את כל הנפשות, האירועים וההתבוננויות לשלם שיהיה גדול מסך כל איבריו. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שגם קוריישי עצמו לא היה בטוח לאן בדיוק הוא רוצה להגיע, אך ממרום מעמדו הרשה לעצמו לכתוב גם כשלא היה לו באמת מה לספר.
נורת האזהרה הראשונה נדלקה עם מחזורם המפתיע של גיבורי עבר מ"מכבסה יפהפייה שלי" ו"בודהה מהפרברים". אחר כך הגיעו יציאות של אירוניה עצמית,
התוצאה הסופית נראית כמו תיאור פגישה בטיפול פסיכואנליטי: עירוב של חלומות, משאלות, הפרעות, ויכוחים, פנטזיות, התנגדויות וזיכרונות, שמנסים להבין "האם שווה לחיות את החיים? האם הם שווים את הטרחה, את הסבל?". וכמו בטיפול, כך גם אצל קוריישי, אין נחמות זולות וגאולות נפש בפרוטה, אלא רק פרספקטיבה קצת אחרת, שמקבלת ערך מוסף מניסיונו הטיפולי של ג'מאל: "יש מעט אנשים שבערוב ימיהם מצטערים שלא חיו חיים מוסריים יותר. ממה שאני שומע בחדר שלי, רוב האנשים מצטערים שלא חטאו יותר. הם גם מצטערים שלא טיפלו טוב יותר בשיניים שלהם".
"משהו לספר לך", חניף קוריישי, מאנגלית: רואי וולמן. זמורה-ביתן, 445 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
