קו המשווה: סקופים ספרותיים
חוברות "הליקון" ו"עיתון 77" החדשות כוללות חומרים לוהטים ומקסימים בחלקם, לצד כמה שערוריות פוטנציאליות, מענייני דגדגן עד רצח תינוקות
- השבוע ב"ביג בן": מנחם בן מתלהב מערוץ 1 ורוקד עם כוכבים
עוד מופיעים בחוברת זו שירים שתירגם אמיר אור של משוררת צרפתיה, המתגוררת בלונדון וכותבת אנגלית, פסקל פטיט,שיש לה חשבון כבד עם אבא שלה, שעזב כשהיתה בת שמונה, והיא מאשימה אותו בין השאר בכמה סוגי התעללות:"אתה נאלץ אז להפוך לדוב נמלים ענק,/ולתחוב את לשונך הארוכה הדביקה לגרוני,/ כמו שפעם עשית לאחי הקטן/ כשנישקת אותו נשיקה צרפתית, בעוד הוא מעמיד פני ישן". הורים, אל תנשקו נשיקות-פה את ילדיכם! פוטנציאל לשערוריה תרבותית מצוי בשירים רבי טעם, כאב וחריפות של המשוררת המצריה פטימה נאעות, ששיתפה פעולה עם אמיר אור בתירגום שיריה לעברית. גם הם כוללים מחאה פמיניסטית חריפה: "מאלבום תצלומיו/ מחה את פניה בפחם שחור/ כי יופיה חשף/ את כיעורם של כל מכריו". יפה, נכון? האם מצרים תחרים גם אותה?
רונן אלטמן-קידר מגלה לנו משהו שמעולם לא ידענו: הוא מספר לנו ומתרגם לנו את סיפורה ושיריה רבי-החן של משוררת יהודיה-גרמניה בשם מאשה קלקו (1907-1975) , שגורלה מזכיר מאוד את גורלה של אלזה לסקר-שילר. קלקו שהתגוררה שנים בישראל, נחשבת מאוד בגרמניה. כאן אף אחד לא הכיר אותה. הנה היא מתארת למשל איך היא הולכת עם שני גברים לצידה , חוצה רחוב מרומזר, "מוקפת בעדר המכוניות/הנוחרות אדי פליטה/ אחזתי בזרועו של זה/שצעד מימיני./ לא בזו של האחר,/שאת טבעתו ענדתי". שובבה.
גם יעל גלוברמן מציעה לנו שירים מתורגמים ונושכי לב של משוררת קנדית, פולי קלארק:"היה זמן שהייתי ריקה/ וחיי היו מורעבים:/ הם ליחכו את קרסולי/ למרות שלא היה לי דבר לתת להם" איזו עוצמה! מה עוד נבקש מאיתך , שירה?
גם חוברת "עיתון 77" החדשה, שכולה נשים (עורכת אורחת: המשוררת תמר משמר) , כוללת כמה חומרים לוהטים, החל מסיפורה הרוטט של רונית ליברמנש, המנסה להציל את רחמה מכריתה , ועד לשירה המלבב והמבריק של יונית נעמן על הדגדגן שלה :"משתלשל לי בין הרגליים/ גדול/ ענבלי/ דגדגן תועפות/ אשכול פטל סמוק/ שלחופית יללות" (נשמע מבטיח, יונית).
רובה של החוברת הוא בעל אופי פמיניסטי-לוחמני (עם קצת יותר מדי ז'רגון אקאדמי פה ושם במסותיהן של אורלי לובין ותמר משמר) , ובכל זאת , הדבר הכי יפה כאן הוא דווקא סיפור נטול כל אג'נדה פמיניסטית, מרעיד ממש ביופיו הכאוב של אסתי ג' חיים , על סוג של התאהבות נעורים באשה בעלת ניחוח צרפתי שאצלה
רוני הלפרין, לעומת זאת, מרצה לענייני מיגדר באוניברסיטת ת"א, אומרת לנו דברים מזעזעים בקיצוניות הפמיניסטית שלהם, ומצטטת את אדריאן ריצ', בספרה "ילוד אשה" שבו מספרת ריצ' איך בילתה ערב בחברת משוררות שדיברו על "אשה אחת , אם לשמונה , שהיתה נתונה בדיכאון עמוק מאז לידת ילדה השלישי, וזה לא כבר רצחה את שני הצעירים שבילדיה וביתרה את גופותיהם... כל אשה בחדר, כל אם, כל משוררת, חשה הזדהות עמוקה איתה". הזדהות?! עמוקה?! עם אם שרצחה את ילדיה וביתרה את גופותיהן?! מישהן כאן השתגעו כאן לגמרי.
וְחֹרֶף אֶחָד בּוֹ הַכֹּל פָּנָה נֶגְדֵּךְ וְלֹא הָיָה אוֹר/ אוֹ אִישׁ שֶׁיָּרִים סַנְטֵרֵךְ אֵלָיו, הַכֶּסֶף בַּבַּנְק הִתְאַדָּה/ כַּעֲרָפֶל שֶׁעָלָה מִן הַבִּיּוּב בְּאוֹתוֹ פֶבְּרוּאָר
חגית גרוסמן בשיר נפלא על סילביה פלאת' המבין את נואשותה מבפנים. גם הוא "בעיתון 77" החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
