ביג בן: עם ליאת בלו על הרחבה
רשמים ראשונים ומקסימים מ"רוקדים עם כוכבים", שי אביבי עושה תיאטרון (נו, אז מה?), הילד מהפרסומת של הוט נבהל בצדק ושבחים לערוץ 1. מנחם בן עם תובנות השבוע
דווקא מי שהייתה כמעט אחרונה בטבלת "רוקדים עם כוכבים", ליאת בלו, הייתה בעיניי המקסימה ביותר בריקוד המקסים ביותר, אבל השופטים לא חשבו כמוני. האם זה אומר שהם מבינים בריקוד יותר ממני? ממש לא. להפך.
- השבוע במדור הספרות: פמיניזם קיצוני מדי ב"עיתון 77"
יכול להיות שדווקא ההבנה שלהם בריקוד - משמע, ההבנה שלהם בדיוק הטכני של התנועות הנדרשות - מנעה מהם לראות את התמונה הנכונה של השמחה והקסם.
בכלל, נדמה שתסמונת רוני דלומי (שהשופטים היו כזכור נגדה והקהל בעדה) עומדת לחזור ב"רוקדים עם כוכבים", הפעם בגרסה הרבה יותר מעוותת, תוקפנית ונחותה. ממש לא ייאמן היה לראות איך אלי מזרחי הקפוא, העצור, חסר החן והקסם, נוקשה התנועות (ממש ההפך מרקדן בכל מהותו הפנימית) מתנהג כרשע תוקפן ויהיר בתוכנית הפתיחה של "רוקדים עם כוכבים" ומשמיע עלבונות בנוסח "היה קטסטרופה", "היה איום ונורא".
רק אידיוט מדבר ככה על רקדנים טהורי שמחה. ושוב, הקהל ינצח את השופטים הקרים, שלא יודעים לשפוט נכון (כן, גם אתה ידידי אמיר פיי גוטמן, שופט צדק אמיתי. צא מהראש ה"מקצועני" של "עבודת הרגליים" וכאלה. זה מגוחך. תיפתח רק ליופי).
שי אביבי, חלטוריסט טלוויזיוני ותיק וקצת מנייריסטי, שנע במשך השנים בין כל מיני משדרי בידור וסאטירה לבין פרסומות למיניהן, התחיל לשחק באיזושהי הצגת תיאטרון לא מרכזית במיוחד, המוצגת בעיקר בצוותא. ומה עושים החברים מחדשות ערוץ 2? הם מספרים לציבור הנרעש ששי אביבי עושה תיאטרון! וואו, איזו חדשה!
תיאטרון עושים עשרות שחקנים ישראליים מופלאים באמת. אף אחד לא עושה עליהם כתבת פרופיל שלמה בחדשות, אבל על שי אביבי כן (ותוך כך מזכירים עוד מעוללות חייו, כאילו היה מין הרצל כזה). ככה זה כשיש חברים. עוד מעט יחליטו כל מיני במאים לאייש את הצגותיהם בכל מיני מפורסמי טלוויזיה, כי זה מבטיח אולי כתבה נרחבת בחדשות המרכזיות בערוץ 2. לא שווה?
מבט התיעוב המבועת על פניו של הנער הלא בשל המכונה "פינטו", כשהוא רואה את האישה המעט מבוגרת, הדי גרומה והדי נאה בעצם (בפרסומת ההיא להוט), גם אם אינה נראית כמובן רעננה ופורחת כמו הנערה שאליה היא מושווית, הוא עניין נואל ומעליב לא רק מבחינת השחקנית עצמה (שעל פי המבט המופנה כלפיה, צריכה לחשוב על עצמה כמעט במושגים של הגמד המעוות קוואזימודו מ"הגיבן מנוטרדאם") אלא מבחינת כל מושגי היופי והכיעור שלנו, שעוברים כאן אינפנטיליזציה מואצת. הרי גם פינטו הנער יכול לעורר הבעת תיעוב במי שקיוותה באותו רגע לליאונרדו דיקפריו, למשל.
הכול היה כאוב כל כך, טעון כל כך, מעולה כל כך במשדר "פוליטיקה" מהשבוע שעבר בהנחיית עודד שחר, כרגיל בערוץ הראשון. עם שלושה נושאי מוות וכאב שאין לו סוף: האם ראוי להנהיג עונש מוות לרוצחים? ומה קורה למשפחות קורבנות עבירות רצח, שהמערכת הציבורית הישראלית נוטשת מאחור? ואחר כך דיון על תביעות בגין רשלנות רפואית, עם מיטב המומחים, כולל רן רזניק, כתב הרפואה המצטיין מכבר, ששאל את אחת השאלות המרכזיות: למה מונע משרד הבריאות קיום סטטיסטיקות שילמדו כמה נפטרו וממה נפטרו בכל אחד מבתי החולים, כדי שנלמד ונבין מה קורה.
לא אחזור עכשיו על מה שנאמר. אגיד רק ש"פוליטיקה" בעריכת אלון מזר היא הרבה פעמים מופת של רצינות חכמה, גמישה, לוהטת, לא פלצנית, העוסקת במוקדים הכי רגישים של חיינו ועושה את זה לא אחת בהצטיינות יתרה. מי שמציע לסגור את רשות השידור ובעיקר את ערוץ 1 (לאחרונה עשה את זה רזי ברקאי. טוב, הוא כבר מזמן לא שם), צריך להבטיח לנו להשאיר את "פוליטיקה", את "מבט", את "מקבלים שבת", את "היום בחדשות", את "לגעת ברוח", את "יומן", את "רואים עולם", את "כך היה", את "הסיפור האמיתי", את "לופ הלילה". בלי שמבטיחים לנו שכל זה נשאר, אנחנו לא חותמים על שום סגירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
