נולדתי שפחה: סיפור אמיתי
הרייט ג'ייקובס נולדה בארה"ב של המאה ה-19 בתור שפחה, אבל היא לא ידעה את זה עד גיל 6. כשהייתה בת 15 נכנסה להריון, ובהמשך, הצליחה להימלט וישבה לתאר את מסע חייה, באוטוביוגרפיה אותה ייעדה לקהל הקוראים הלבנים. כמעט 200 שנה אחרי, יוצא הספר לאור בתרגום לעברית. הצצה אל הפרק הראשון
רצונו העז ביותר של אבי היה לרכוש את ילדיו, אך למרות שהציע את כספו מספר פעמים, לא הצליח לעשות כן.
צבע עורם של הורי היה בהיר, והם נחשבו למוּלָטים. הם חיו יחד בבית נוח, ולמרות היותינו כולנו עבדים הגנו עלי כל כך טוב שלא העליתי בדעתי שאני רכוש עובר לסוחר, שהופקדתי בידיהם זמנית, ושניתן יהיה לדרוש אותי מאיתם בכל עת.
היה לי אח אחד, וויליאם, שנתיים צעיר ממני – ילד פיקח ואוהב. והיתה לי גם את סבתי מצד אמי, אשה מדהימה בהרבה מובנים ואוצר יקר מבחינתי.
סבתי היתה בתו של בעל מטעים בדרום קרוליינה, שעם פטירתו שחרר את אמָה ואת שלושת ילדיו וגם הוריש להם כסף מספיק לנסוע לסנט אוגוסטין, שם היו להם קרובי משפחה. זה היה בזמן מלחמת העצמאות, והם נתפשו בדרך, נלקחו חזרה לדרום קרוליינה, ונמכרו כל אחד לקונה אחר.
זה היה הסיפור שסבתי נהגה לספר לי, אבל איני זוכרת את כל הפרטים. היא היתה ילדה קטנה כשנתפשה ונמכרה לבעלים של מלון גדול. הרבה פעמים שמעתי אותה מספרת כמה קשה היתה הילדות שלה. אך כשהתבגרה הפגינה תבונה רבה ונאמנות, כך שאדונה וגבירתה לא יכלו שלא להבחין, שכדאי להם לטפל יפה ברכוש היקר הזה שלהם.
סבתי הפכה לגורם מרכזי במשק הבית, ושימשה במגוון תפקידים, החל בבישול והנקה ועד תפירה. היא קיבלה הרבה תשבחות כטבחית, והקרקרים הטובים שהיא הכינה התפרסמו כל כך שרבים בשכונה הביעו את רצונם לרכוש מהם. כתוצאה מבקשות חוזרות בעניין זה, ביקשה סבתי רשות מהגברת לאפות קרקרים בלילה, לאחר שהסתיימו כל עבודות הבית.
בתנאים אלו, אחרי יום עבודה ארוך ומפרך עבור גבירתה, החלה סבתי באפייה באמצע הלילה, כששני ילדיה הגדולים מסייעים בידה.
העסק השתלם, וכל שנה היא הצליחה לשים קצת בצד, במטרה לצבור מספיק כסף כדי לרכוש את ילדיה.
האדון נפטר, והרכוש חולק בין היורשים. האלמנה ירשה את המלון, אותו היא המשיכה להפעיל. סבתי המשיכה לעבוד אצלה כשפחה, אבל ילדיה חולקו בין ילדיו של האדון. מכיוון שהיו לה חמישה ילדים, נמכר הצעיר מבינהם, בנג'מין, וזאת כדי שניתן יהיה לחלק את הכסף שווה בשווה בין היורשים, עד הסנט האחרון.
ההפרש בגיל ביני לבין בנג'מין היה קטן, והרגשתי כאילו הוא אח שלי יותר מאשר דוד. הוא היה נער אינטלגנטי ונאה, כמעט לבן עור. הוא ירש את צבע העור הבהיר מהצד האנגלו-סקסי במשפחתה של סבתי. למרות היותו בן עשר בסך הכל שילמו עבורו שבע מאות ועשרים דולר. מכירתו היתה מכה נוראית עבור סבתא שלי, אבל היא היתה אדם אופטימי מטבעה, וחזרה לעבודה במשנה מרץ, כשהיא מאמינה שעם הזמן תוכל לרכוש חלק מילדיה.
היא הצליחה לחסוך שלוש מאות דולר, שגבירתה ביקשה ממנה יום אחד כהלוואה, כשהיא מבטיחה לשלם בהקדם. הקורא בוודאי יודע שהבטחה הניתנת לעבד אינה מחייבת מבחינה חוקית, כי על פי חוקי הדרום, מכיוון שהעבד הוא רכוש בעצמו אין לו זכויות קניין כלשהן. כשסבתי השאילה את חסכונותיה לגברת שלה היא סמכה רק על היושר שלה, יושר של בעלת עבדים כלפי שפחה!
אלו הנסיבות הטובות באופן יוצא דופן של ילדותי. כשהייתי בת שש אמי נפטרה ואז, בפעם הראשונה, שמעתי מהדיבורים סביבי שאני שפחה. גבירתה של אמי היתה הבת של גבירתה של סבתי. היא ואמא שלי גדלו יחד כמו אחיות, את שתיהן הניקה סבתא שלי. ליתר דיוק, אמא שלי נגמלה בגיל שלושה חודשים כדי שיהיה מספיק חלב לתינוקת של הגברת.
הן שיחקו יחד כילדות וכשהפכו לנערות היתה אמי משרתת נאמנה מאד לאחותה הלבנה יותר.
כשהיתה אמי על ערש דווי הבטיחה לה הגברת שילדיה לא יסבלו, ואף קיימה את הבטחתה זו כל עוד היתה בחיים. כולם דיברו יפה על אמי המתה, שהיתה מבחינה חוקית שפחה אבל מטבעה היתה אצילית ונשית. אני התאבלתי עליה, והייתי מוטרדת בשאלה מי יטפל בי ובאחי הקטן.
נאמר לי שהבית שלי עתה יהיה עם הגברת, ומצאתי שם שמחה. לא הטילו עלי שם מטלות כבדות או לא נעימות כלשהן. גבירתי היתה כה נעימה אלי ששמחתי תמיד לעשות כדבריה, והייתי גאה לעשות כמיטב יכולתי, ככל שאפשר גילי הצעיר.
הייתי יושבת לצידה במשך שעות, תופרת בחריצות כשליבי חפשי מדאגה כמו זה של ילדה לבנה שנולדה חופשיה. כשהיא חשבה שאני עייפה היא היתה שולחת אותי החוצה לרוץ ולקפוץ, ואז הייתי רצה לאסוף דומדמניות ופרחים לקשט את החדר שלה.
אלו היו ימים שמחים – שמחים מכדי להמשיך. ילדה קטנה לא חושבת הרבה על העתיד, אבל הוא היה שם, מחכה, העתיד שלי כסחורה.
כשהייתי כמעט בת שתים-עשרה חלתה גבירתי הטובה ונפטרה. ראיתי את לחייה המחווירות ועיניה המאבדות מהבעתן והתפללתי בכל ליבי שהיא תחיה. אהבתי אותה, כי היא היתה כמעט כמו אמא בשבילי, אבל תפילותי לא נענו. היא נפטרה וקברו אותה בחצר הכנסיה הקטנה, שם בכיתי על קברה יום אחר יום.
שלחו אותי לבלות שבוע אצל סבתי. הייתי עכשיו מבוגרת מספיק לחשוב על העתיד, ושוב ושוב שאלתי את עצמי מה הם יעשו איתי. הרגשתי בטוחה שלא אמצא עוד גברת שתהיה נחמדה אלי כמו זו שנפטרה.
היא הבטיחה לאמא שלי לפני מותה שאני ואחי לא נסבול, וכשחשבתי על זה ועל כל ההוכחות האחרות לחיבה הרבה שלה כלפי, קיוויתי שהיא הותירה אותי חופשיה בצוואה שלה. חברים שלי היו כמעט בטוחים שזה כך. הם חשבו שהיא תשחרר אותי בגלל אהבתה של אמי והשרות הנאמן שהיא נתנה לה. אבל אבוי! זִכרוֹ של עבד נאמן לא מספיק כידוע כדי למנוע את מכירת ילדיו.
אחרי תקופת מתח קצרה קראו את צוואתה של הגברת, ולמדנו לדעת שהיא הורישה אותי לאחיינית שלה, ילדה בת חמש. וכך נגוזו תקוותינו.
הגברת לימדה אותי את דברי האל: "ואהבת לרעך כמוך," ו"לכן כל אשר תרצו שיעשו לכם בני האדם עשו אתם גם להם," אבל אני הייתי השפחה שלה, ואני לא מניחה שהיא זיהתה אותי כרֵעָה.
הייתי נותנת הרבה כדי למחוק מזכרוני את העוולה האחת הגדולה הזו. כילדה אהבתי את הגברת שלי, וכשאני מסתכלת אחורנית על הימים השמחים שביליתי איתה אני מנסה לא לחשוב במרירות על המעשה הלא צודק הזה. בהיותי איתה היא לימדה אותי לקרוא ולאיית, ועבור הזכות המיוחדת הזו שנופלת בחלקם של עבדים כה מעטים, אני מברכת את זכרה.
היו לה רק עבדים מעטים, ועם מותה חולקו אלו בין קרובי משפחתה. חמישה מתוכם היו נכדים של סבתי, שינקו את אותו חלב יחד איתה ועם אחיה ואחיותיה. אך למרות השירות הארוך והנאמן של סבתי לבעלים שלה, אף לא אחד מילדיה נמלט מגורל המכירה הפומבית. בעיני הבעלים שלנו אנחנו מכונות נושמות, ולא יותר משמעותיים מהכותנה שהם שותלים או הסוסים בהם הם מטפלים.
הרייט ג'ייקובס. זהו סיפורה האמיתי של שפחה אפרו-אמריקאית. תרגמה: טליה פישמן. הוצאת סהב
נא להמתין לטעינת התגובות
