בדיוק 30 ,40 שנה.
בושה.

אוטוביוגרפיה של שפחה הוא מסוג הספרים שאומרים כי הוא ספר של נשים אבל הריני גבר ובכל זאת מצאתי עניין רב בסיפורה של הרייט גייקובס.תמיד מדהים לפגוש מחדש את המציאות. והמציאות אם טרם פגשת בה כך היא תמיד כאן ועכשיו ואפילו נכתבה פעם.ובאמת שקראתי את סיפורה של גייקובס התגלגלתי 120 שנה אחורה אל המאה ה- 18, אל החצרות האחוריות, הבתים, השדות והריחות של עיירה באמריקה. התגלגלתי אל מקום שממנו באתי: אל העבדות שלא יושבת במצרים כל כך רחוק אלא התיישבה באמריקה, זאת הארץ שכולם חומדים לחלום אותה. גייקובס מגלגלת את סיפורה דרך חריך הצצה של צריף בו הסתתרה {מתחת לאף של אדוניה} כ 7 שנים בלי שיכלה כמעט לזוז,חשופה לכל פגעי הטבע, מפחדת להיתפס, רואה את ילדייה משחקים בלי שום אפשרות לידעם.הסבל וההתמודדות עימו מקבלים שם מימד חדש.זהו ספר המסריט את הדרמה של העבדות באמריקה{ושאלת העבדות עדיין מנקרת במציאותינו,האם היא פסה ?}
אנו פוגשים שוב בנשגב בצורתו הראשונית של כוח הרצון האנושי,כוחה של האמונה האחווה והתקווה.כל הדברים הטובים שכל אדם ישר מנסה לדלות מהם.לעומת זאת ניצב הצד השני-האדון הרע,שתמיד מפתה לדעת מניין הוא נובע!