ביג בן: לונדון לא צריך להתלונן
ירון לונדון לא צריך להתלונן על השכר בערוץ 10, יגאל רביד מגיש פנינה טלוויזיונית, אין צורך להתרגש מההתאבדויות של התקופה האחרונה ואברי גלעד חייב לבחור. מנחם בן עם תובנות השבוע
ירון לונדון נשמע פתטי למדי בריאיון ב"ידיעות אחרונות" כשהסביר כמה נעלב כשטענו נגדו על שכר של 130 אלף שקל(!) שהוא מרוויח לחודש על תוכניתו בערוץ 10.
- השבוע במדור הספרותי "קו המשווה": המותחן המנצח
עיני עיני יורדה דמעה. הבעיה היא שהערוץ מפסיד, ולכן, על רקע הפסדי הענק שלו, משכורת של 130 אלף שקל לחודש
אני שומע את שמעון פרנס בגלי צה"ל, ואני יודע שמדובר באיכות שאי אפשר לטעות בה. בקי להפליא, רגיש להפליא, בעל מצפן טעם אמיתי, עם כל החיבורים המקסימים המוכרים ליסמין לוי, למוזיקה יוונית, למוזיקה צרפתית.
שמעון פרנס הוא המהות הים תיכונית האמיתית שלנו, כזו שמייצגים במיטבם גם מוזיקאים כמו יוני רועה, או משוררים כמו ישראל פנקס )עם השורות הים תיכוניות הנפלאות: "המים מרחמים/ הערב כמו לפני אלף שנה/ בים העתיק שלנו אין חדש/ רק הרוח משתנה /אינני חושב שהחמצתי משהו/ כל שניתן מאז הוא מתנה".
ממש לא כמו כל הזמרים המזרחים המסורעבים האלה הדוחקים את רגלי היוצרים הגדולים, ממיכה שיטרית עד אהוד בנאי, שאומרים לנו "זמר ים תיכוני", ומביאים לנו את מורשת ארצות ערב הנחשלות. ומנחשלים אותנו במילים של כיתה ג' למוזיקה של כיתה ו', וכזה הוא רוב הזמר המזרחי. לא כולו, כמובן. "יפיופה" דווקא שיר נחמד מאוד, למשל. אני בטוח ששמעון פרנס יסכים איתי.
"כך היה", תוכניתו של יגאל רביד בערוץ 1 (עורכת: נאוה אחירון), היא אחת הפנינים המקסימות ביותר בטלוויזיה הישראלית, כשרביד, שדר אינטליגנטי נדיר ביותר, לוקח אותנו, כניסוחו בתוכנית האחרונה עם יעקב גרוס, האוצר הגדול של ארכיוני הקולנוע הארץ ישראלי, ומועמד טבעי לפרס ישראל, אל "המציאות המזוקקת ביותר של מה שאנחנו אוהבים לאהוב".
והפעם, ארץ ישראל החלוצית האבודה והנשכחת, שהצטלמה בסרטי שחור-לבן שיצרו ברוך אגדתי ואחרים בראשית המאה. פשוט לא ייאמנו המראות האלה, היופי הזה, התום ההוא, הטוהר ההוא של ארץ ישראל בראשיתה החלוצית, הרוחנית, התל אביבית )הנה כאן, ביאליק פוסע עם רבניצקי ברחובות, ממש לעינינו(. אפשר אולי עדיין לראות בלופ משדרי הלילה של ערוץ 1. אסור לכם להחמיץ.
כולם בתקשורת נורא מתרגשים מהמתאבדים המפורסמים למיניהם, וכולם מסכימים שלהתאבד זה דבר נורא, ומאשימים את מי שמאשימים. אבל ממש לא ברור מה רע בהתאבדות: כל אחד מהמתאבדים, עם כל ההבדלים ביניהם, עשה עם עצמו חסד כשהתאבד. כולם חסכו לעצמם, כנראה, שנות בית סוהר ארוכות, ייסורים אינסופיים ובושה אינסופית להם ולמשפחותיהם.
כולם הצילו בהתאבדותם משהו משארית כבודם, וכולם פטרו אותנו מעונשם. מה יותר טוב מזה? ההצדקה היחידה אולי למנוע מהם את ההתאבדות הייתה שהם הצליחו לחמוק מהעולם הזה בלי לבוא באמת על מלוא עונשם, מה שמוכיח אגב שעונש מוות בהחלט איננו הנורא שבעונשים.
חיי בושה וייסורי כלא ממושכים הם כנראה עונש חמור בהרבה. אני, אגב, בעד עונש מוות בכל מקרה רצח (להבדיל מהריגה, כמובן), וממילא בעד מתן אפשרות נדיבה להתאבדות לכל רוצח. זה ממש נראה לי חלק מזכויות האסיר.
ושוב, לא ייתכן שאברי גלעד ימשיך להגיש תוכנית אירוח מרכזית ובינונית מאוד, למרבה הצער, ויפרסם במקביל את מוצרי מגה בול. אנחנו, צופי הטלוויזיה הישראלית ומעניקי הזיכיונות לזכיינים, פשוט לא עובדים אצל מגה בול, אתם מבינים? לכן תקנות הרשת השנייה היו צריכות לקבוע מזמן שלא יוכל שדר או מראיין (להבדיל משחקן מקצועי) לקבל שכר או לשמש בתפקיד מרכזי בערוץ טלוויזיה כלשהו ולהופיע במקביל בפרסומות.
לכן, עד כמה שאני זוכר, ויתר יאיר לפיד על הפרסומת לבנק הפועלים, כשנכנס לנעלי מגיש אולפן החדשות. אני מבין שגלעד לא יכול להפסיק את פרסומי מגה בול, ולכן, כמו השומנים הרוויים של מיכל דליות מ"סופר נני", הפרסומת שלו תימשך לעולם, אבל מישהו (דבוש, סמירה) צריך להפסיק את זה בהקדם ולקבוע נוהל מחייב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם