קו המשווה: מתח רע וטוב
"חפצים חדים" ו"ילד 44" הם שני מותחנים בינלאומיים. שניהם מקצועניים. שניהם כתובים באופן מעולה. אבל רק אחד מהם באמת מענג. וגם: הספר המוער של טום סוייר בטי"ת, ושלונסקי על הירח
- השבוע ב"ביג בן": ירון לונדון פתטי, שמעון פרנס רגיש
כבר משפט הפתיחה מדגים את ההבדל המובהק בין שני המותחנים. פלין פותחת את ספרה בנימה אישית נשית, המקפידה לדגדג כלשהו את הקורא: "הסוודר שלבשתי היה חדש, אדום צעקני, ומכוער". אם מתחילים בסוודר "צעקני מכוער", כמה נורא יכול כל העניין להיות?
לעומת זאת, טום רוב סמית מתחיל במילים: "מריה החליטה למות, ומכיוון שכך תצטרך החתולה שלה לדאוג לעצמה". עכשיו כבר כמעט ברור: הומור לא יהיה כאן. ואכן בהמשך מתאר לנו סמית הוויית זוועה של רעב ברוסיה הסטליניסטית. המריה ההיא, למשל, "חתכה את מגפי העור שלה לרצועות דקות והרתיחה אותן עם סרפד וזרעי סלק" (עד עכשיו היינו בטוחים שלעיסת נעליים היא רק בדיחת רעב של צ'רלי צ' פלין בסרט "הבהלה לזהב"), ואפילו "כרסמה את רגל השרפרף במטבח, ולעסה ולעסה עד ששבבים בצבצו מחניכיה".
ואם אתם ממש רוצים לדעת, אז הבעיה עם החתולה שלה היא שבני האדם המורעבים עד שיגעון ירצו מיד להרוג אותה ולאכול אותה, אלא שעולה חשד כבד שהנער שהרג את החתולה נרצח בעצמו על ידי מוטרף רעב קניבלי. אני, לפחות, לא רוצה לקרוא עוד, למרות התהילה הבינלאומית.
פלין לעומת זאת חיונית ואנושית כל הזמן, והגיבורה-הכתבת הנירוטית שלה (שנשלחה לסקר רצח של שתי ילדות קטנות בעיירת הולדתה) מלאה תקלות או אבחנות משעשעות כל הזמן: "כיוונתי את הטוש אל הקיר, וישבתי בשבעה סנטימטר מים שניקוו בתוך המקלחת, שערת ערווה של מישהו אחר נחה לידי". מדובר אגב בכתבת שהשתחררה לא מזמן מאשפוז פסיכיאטרי שלא הצליח למזלנו לדכא אותה, וזה כל היופי.
התרגום החדש המשובח של "טום סוייר" לעברית, שנעשה על ידי יניב פרקש שגם ליווה בהערות מחכימות, הוא אחד ממעשיו האחרונים המפוארים של המו"ל אריה ניר, שמת זה לא כבר באמצע חייו. בניגוד למהדורות מוערות אחרות של קלאסיקות שהופיעו בהוצאה זו, מדובר הפעם בתרגום המלווה בהערות מקוריות של המתרגם, והן מיועדות במיוחד לקורא העברי שלא יודע למשל מה זה "חתול חרוך" (סוג של גידוף אמריקני שהיה נפוץ אז, וכוונתו חתול ששפמו נחרך והוא נראה גרוע יותר מכפי שהוא מרגיש).
סוג כזה של מהדורה כמעט מדעית, גם משום שמדובר בתרגום מדויק ומלא וגם בגלל ההערות
רִמְזֵי יָרֵחַ הַנִּתְלֶה/כְּאֵגֶל טַל בִּקְצֶה עָלֶה.// הוּא לֹא יִשַּׁל,/ הוּא לֹא יִשַּׁל. -/ לַשָּׁוְא יִנְבַּח מוּלוֹ הַכֶּלֶב!/ עַל-כֵּן שַׁרְנוּהוּ כְּמָשָׁל, / שֶׁנִּמְשָׁלָיו עָצְמוּ מֵאֶלֶף.
אברהם שלונסקי, בניגוד לקלישאת הדימוי השמאלני המארקסיסטי שלו, היה מאמין גדול באלוהים, שלא הפסיק להתגעגע לקודש היהודי. כאן בשורות מאוחרות (מתוך כרך ה' ב"שישה סדרי שירה", ספריית פועלים) על הפלא של הירח, שאף פעם לא נופל לנו על הראש, משל לפלא האלוהי.
נא להמתין לטעינת התגובות
