ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » לחולל שינוי

לחולל שינוי: הרמוניה בשניים

פרק שני בספר זכרונותיו של עדי שעל, רקדן ומנהל בלהקת המחול ורטיגו. הפעם מספר שעל על הרגעים הקשים של הזנקת הקריירה ועל מפגש גורלי שהפך לידידות עמוקה וחיבור מתוק של תנועה

עדי שעל | 26/10/2009 16:45

לעיתים אני פוגש רקדנים צעירים המגיעים אלינו, ללהקת המחול ורטיגו, לאודישנים, חלקם מוכשרים מאוד וחלקם פחות, רוב הרקדנים הם אנשים מאוד אינטליגנטים שיכולים לעשות עוד הרבה דברים בחיים - אבל בשלב הזה הם רואים רק אפשרות אחת- לרקוד.

מתוך המופע החדש של ורטיגו, "מאנא". גדי דגון

אני מתלבט תמיד האם לגשת אליהם, לומר להם שאפשר להשאיר את המחול כתחביב, להאיר בפניהם את הצדדים הפחות חיוביים של עולם המחול - את העבודה הקשה - הסיזיפית, את הכאבים האינסופיים של הגוף המתעצב, הבוגדני. הפציעות. אבל בדרך כלל אני עוצר ונזכר בעצמי ויודע שאי אפשר לעצור את התחושה הזו - שמה שאתה רוצה לעשות בחיים זה לרקוד.

בגיל 22, חסר כל, הגעתי לגעתון, קיבוץ בגליל המערבי, עם תיק שהכיל בגדי אימון, מכנסי טרנינג, כמה חולצות טריקו וזוג נעלי בלט, (שגם אותם קיבלתי בהשאלה ממישהו).

את פני קיבלה יהודית ארנון, לימים כלת פרס ישראל, בעלת עיני הרנטגן. ליהודית יש את היכולת לזהות פוטנציאל של רקדן עוד בחיתוליו וכך אמרה לי במבטא הונגרי כבד: "עדי , אתה יכול להיות רקדן אבל תצטרך לעבוד קשה, אתה מוכן?". עד אותו רגע חשבתי שאני יודע מה זה לעבוד קשה, הרי הייתי בקורס טייס ואחר כך בגולני אבל באמת שלא היה לי מושג.

להיות רקדן זה אחד המקצועות הקשים ביותר. אולי רק לעבוד בחוץ בשמש בהעמסת שקי מלט או להעמיס עגלת אבטיחים קשה יותר. הגוף הוא בוגדני. צריך לחזק את השרירים אבל גם להאריך אותם. אם לא מותחים אותו מחדש בכל יום, הוא חוזר אחורה.

סדנת המחול הקיבוצית הייתה כמו מנזר בשבילי. היום התחיל ב-6 בבוקר בסטודיו, עם סחבה ומקל, בעודי שוטף את רצפת המחול בכדי שאוכל לממן את לימודיי. כשהסרתי את האבק מתמונות רקדני העבר בחדרה של יהודית ארנון, למדתי על עולם המחול ויהודית הייתה מפליגה בסיפורים וגם דורשת בשלומי.

עדי שעל ונעה ורטהיים צילום: ורטיגו

בוקר - מחול ,צהריים - מחול וערב... מחול. בסוף יום ריקודים מפרך, הייתי שוכב על הגב במשך שעות. כאשר רגלי שעונות על הקיר ומשקולות על קרסולי מנסה לשפר את "הפתיחה" שלי והכאבים בלתי נסבלים.

לאחר שנתיים במנזר געתון עזבתי את הצפון והגעתי לעיר הגדולה, לנסות את מזלי ולרקוד במה שנתפס בעיני באותה תקופה, ספינת הדגל של המחול הישראלי- להקת המחול בת שבע. תל אביב האירה לי פנים, שכרתי דירה בדרום תל אביב, רקדתי באנסמבל בת שבע (קרוב לתהילה), והתפרנסתי מדוגמנות.

לאחר תקופה קצרה הבנתי שחייל טוב אני לא. מצאתי עצמי מנסה לשנות את המערכת שזה עתה השתלבתי בה. "מרד הרקדנים" שהובלתי, אמנם השיג את מטרותיו אבל יחד עם מנהלת החזרות שהועברה מתפקידה, מצאתי את עצמי מחוץ ללהקת המחול בת שבע בלי לתת ביטוי ליצירתיות שלי.

חברה

לחשה לי על להקה בשם "תמר ירושלים". עזבתי את תל אביב לטובת ירושלים שם פגשתי את נעה שהגיעה ללהקה מהאקדמיה למחול בירושלים, והייתה תלמידתו של אמיר קולבן מנהל הלהקה (היום הכוריאוגרף של להקת קולבן דאנס).

הסתכלנו האחד לשנייה בעיניים והגוף שלי אמר לי - אני מרגיש אותה. איתה הייתי רוצה לנסות את ההרמה שאמיר הדגים בסטודיו. נעה שכפי הנראה הרגישה כמוני, החלה מצמצמת את המרחק בינינו וזינקה לעברי שידיה מושטות לעבר צווארי.

בלי לדעת יותר מידי פרשתי את זרועותיי ועזרתי לה לנחות בקלות על כתפי, במשך מספר שברירי שנייה נותרנו משתאים ומתרפקים מן ההרמוניה שנוצרה. ולאחר מכן, כיפוף ברכיים, הטיית הגב לפנים והנחתי לכפות רגליה של נעה לפגוש ברכות את הרצפה .לא היה כל צורך במילים. הגוף לעולם אינו משקר.