לחולל שינוי: רשימות של רקדן
עדי שעל, רקדן ומנהל בלהקת ורטיגו, פותח את ספר הזיכרונות שלו ונזכר ברגעים שגיבשו אצלו את ההחלטה לזנוח את חיי הכפר במושבה כנרת ולהפוך לרקדן, לפני למעלה מ-20 שנה. טור אישי חדש
רוקסי של ורטיגו הצעירה צילום: עומרי ליבנה
לכל אחד ואחת מאיתנו, כך נדמה לי ,יש את פנקס הרשימות הפרטי שלו/שלה, המקום האישי בו אתה רושם לעצמך את הגיגיך. תכניותיך הכמוסות. אהבותיך. לעיניך בלבד. התמזל מזלי והוזמנתי לשתפכם ברשימה זו. מקום של הקשבה, של כנות בין אדם לעצמו, בין אדם לסביבתו, הקרובה ביותר. וכאן ברגע הקשבה יתרה, קיים קסם מיוחד במינו.
לפני 20 שנה התחלתי לרקוד. היה זה עוד לפני עידן "נולד לרקוד" וחבריו, בתקופה שבנים רוקדים לא נחשבו ל"אין". אני זוכר שהייתי עולה על מונית בדרך לסטודיו ולאחר שפזלתי לעבר המונה, מתפלל שמעט המטבעות שבכיסי, אלו שהרווחתי בליל אמש במלצרות במסעדת "אוקיאנוס" יספיקו לי. אז הייתה מתחילה להתפתח שיחה ביני ובין הנהג : "אז מה אתה עושה בחיים?", שואל אותי. ואני שבתחילת דרכי עוד לא מעז לקרוא לעצמי רקדן עונה "אני רוקד". "כן, גם אני רוקד, בחתונות וכאלה" צוחק לעומתי נהג המונית וכאילו להקשות מוסיף: "אבל מה אתה עושה.. ממה אתה חי...".
עוד כנער חיפאי הייתה לי משיכה לריקודי עם. תמיד הסתכלתי על הבנות בהרקדות, אלה שגם רקדו בלט. משהו בסיבובים שלהן, באופן שבו החזיקו את הגוף שבה את ליבי. לא הבנתי מה זה, אבל לא היה לי את האומץ להיכנס לסטודיו למחול בבית רוטשילד שם היו חוגים לריקוד - לבנות. אז הלכתי עם החבר'ה -לכדורסל, לצופים, לצופי ים.
כשהייתי בן 17 נדבקתי לראשונה בחיידק הבמה. זכיתי להצטרף ל"קראוון הידידות" של הצופים בסיבוב הופעות לארצות הברית. ילד טוב מחיפה, נגרר בתוך וואן יחד עם עוד 10 נערים ונערות למשך שלושה חודשים. חוויה מעצבת ללא ספק. הייתה לנו הופעה של שירים ישראלים עם כוריאוגרפיה והופענו מעל 80 הופעות. זה היה הניסיון הבימתי הראשון שלי.
עדי שעל
צילום פרטי
שיכור מהריקוד
אחרי הקיץ ההוא אמרתי לעצמי: "עדי, כשתשתחרר מהצבא תלך לבדוק מה הריקוד הזה בשבילך".
את צעדי הריקוד האמיתיים הראשונים שלי התחלתי בעמק הירדן. באולפן האזורי למחול של הדה אורן ז"ל. אני זוכר עצמי מגיע לסטודיו עם טרנינג וגרביים צבאיות אפורות, חייל משוחרר, נפוח שרירים מלרוץ על הגבעות במשך ארבע שנים. הדה הכניסה אותי לכיתה א' יחד עם שאר הילדות בנות ה-5 עם הקוקו והטייץ הורוד. פלייה רלווה. פלייה רלווה. לא היה איכפת לי, הייתי שיכור מהריקוד.
עבדתי במשק שניידמן בכנרת המושבה. כל יום הייתי מגלה משהו חדש. טיפלתי בעצים, בתמרים, בהדרים והייתי חולב את הפרות. בין החליבות הייתי רץ לסטודיו לקחת שיעור ריקוד. בבית שבו גדלתי היה ברור שאחרי הצבא הולכים לטכניון,
מקסימום אחרי טיול קצר בעולם והנה אני מוצא ת'עצמי מגלה עולמות שלא הכרתי אמנות ואדמה. ומאושר מהחיים.
יום אחד בחליבת הבוקר, חלבתי עם ענבל, הבת של משפחת המושבניקים אצלה עבדתי. ענבל הייתה בחורה יפה, חזקה. טיפלה בעגלים. עם זריחת החמה מעל ים כנרת, לאחר שסיימנו לחלוב, ישבנו לשתות קפה של בוקר עם חלב ישר מעטיני הפרה.
"אבא שלי לא ישמח להפסיד את העובד שלו", אמרה ענבל בשקט, "אבל עדי, אתה כבר לא ילד, אתה בן 22, אם הריקוד משמעותי בחייך. לך לקיבוץ געתון, שם יושבת להקת המחול הקיבוצית ותבדוק מה קורה שם". אט אט גברה בי ההעדפה לשיעורי המחול על פני חליבת הפרות, הקשבתי לעצתה של ענבל ועברתי לגליל המערבי לשלוש שנים יקרות. שם נהייתי לרקדן.
המופע החדש "מאנא": כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, בביצוע להקת המחול ורטיגו, יעלה על הבמה בבכורה במסגרת "הרמת מסך", מרכז סוזן דלל בתל אביב.
24.11.09 21:00 ערב פתיחה הרמת מסך - מרכז סוזן דלל, תל אביב
26.11.09 21:00 מרכז סוזן דלל, תל אביב
6.12.09 21:00 מרכז סוזן דלל, תל אביב
10.12.09 22:30 מרכז סוזן דלל, תל אביב
11.12.09 13:00 תיאטרון ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם