קו המשווה: שתי זוכות נובל
שימבורסקה כותבת לקהל, הרטה מולר - למשוררים, המבחר הכושל של ישורון, וגורי בשורות רלוונטיות מתמיד
-ומה חשב מנחם בן על "תמיד אותו חלום"?
הרטה מולר צילום: רויטרס
בנוסף, נדמה שמולר מזכירה מאוד משורר גרמני-רומני אחר, היהודי פאול צלאן, שגם הוא נגע בשיריו בשפה שמעבר למשמעות ("מלוא המגף מוח/ מוצג בגשם", כותב למשל צלאן באחד השירים רבי העוצמה שתרגם שמעון זנדבנק מתוך "סורג שפה", הספריה החדשה).
נכון, גם השורות של מולר נשמעות סתומות לגמרי, אבל בסוג מסוים של קריאה הן לגמרי קלות, ופירושן נמצא פשוט בעצם התנועה מהפתעה להפתעה. בדילוג המתמיד מן הבלתי צפוי לבלתי צפוי. טכניקת ההפתעה היא המסר. נתבונן למשל בשיר הקצר של מולר שפרסם רייך ב"הארץ". כל שורה כאן מפתיעה את השנייה, כל דימוי מטלטל את הבא אחריו: "ובכל זאת, לגבולות יש עיניים/ כשני דובדבנים חתוכים לשניים/ באופן עקמומי/ כלב שחור כמו חתיכת נר/ סיגריה קרה מצד שמאל/ של הפה". הקסם של השירה הסתומה.
והנה, ממש בשבוע שבו זכתה מולר בפרס נובל, הופיע בעברית עוד קובץ של זוכת פרס נובל אחרת, ויסלבה שימבורסקה, הכותבת כזכור, בניגוד למולר, בפשטות מוחלטת. מולר היא משוררת למשוררים, שימברוסקה היא משוררת לכל אדם, ושתיהן מצוינות. שתיהן גם בעלות הומור, אגב. מה שמזכיר לנו שיש דרכים רבות אל השמיים ואל השירה במיטבה.
הקובץ החדש של שימבורסקה, "נקודתיים", (הוצאת קשב, תרגם יפה כדרכו רפי וייכרט), עוסק כמו כל שיריה ברגעי אדם, כמעט אף פעם לא בטבע כשלעצמו או בשפה כשלעצמה. תמיד אל אנשים ודרך אנשים או כהשלכה אנושית, ותמיד עם סוג של תלונה או לעג מר על הגורל, כמו בשיר על המשורר הקורא שיר בפני עיוורים. "חש שכל משפט/ עומד כאן למבחן העלטה".
בסופו של השיר, המונה את שבחי הסבלנות ואורך הרוח של העיוורים, כותבת שימבורסקה: "אחד מהם אפילו ניגש/ עם ספר פתוח הפוך/ ומבקש חתימה שאינו יכול לראות". מצחיק , עצוב, מר. בקיצור, שימבורסקה. משוררת טובה, אבל אני חייב להודות שהרטה מולר מעניינת אותי הרבה יותר.
חרוזים זה לא בשבילן
את רוב השירים המוקדמים הכי יפים של אבות ישורון לא תמצאו במבחר הגרוע במיוחד שערכו לילך לחמן והלית ישורון ("מלבדאתה", סימן קריאה). מה שיש במקומם הוא שורה שלמה של שירים מאוחרים, עילגים, מוקשי שפה, פסבדו-עמוקים,מלאי צפנים פרטיים, נטולי חן מוזיקלי.
מלבדאתה עטיפת הספר
לעומת זאת, חלק גדול משירי החרוז שלו טואטאו החוצה מתוך אי-הבנה עמוקה. לא נמצא כאן,למשל, את "אַחְפָּרִים" המתנגן והמבודח ("האלוהים יודע -/ החשד... עָלַי!/ ישבתי כִּתְפַרְדֵּע./ תפרתי נעלַי") או את הוידוי המשועשע ההוא ("לא שרתתי ולא שרתי- / אך רק אותָךְ בלבד שנוררתי.") שכתב אבות על יחסיו עם אשתו. גם לא את סיפור הישיבה הנפלאה ההיא עם אורי צבי גרינברג: "ו ב ח ד ר שם בבית /ישבנו בין ערביים./ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הָאֶשֶׁל/ ישבנו כך עד חושך".
גם לא את "בורמאים" המרקד
והמקסים ("יש לבורמאים/ אורז על המים/ עצים מבוֹרָאִים/ עם אֶחָד בְּמַאי'יִם"). למעשה, מצאתי כמעט רק שלושה-ארבעה שירים שווים בכל המיבחר הזה. ביניהם למשל השיר ההוא על קפה "תמר": "קפה מלא דצמבר/ שומעים ג'ון באאז שרה :'אַי ריממבר'".
אז מה השורה התחתונה של כל זה? השורה התחתונה היא שקודם לא קראו את אבות ישורון, ועכשיו עוד יותר לא יקראו אותו. כמובן, טענתו של מנחם פרי שאבות ישורון הוא המשורר החשוב ביותר בדור אלתרמן-שלונסקי היתה ונשארה בדיחה גרועה. גרועה מאוד.
השורות הכי יפות בעברית
עוֹד לֹא הָיָה פֹּה/ כָּזֹאת עַד כֹּה/ רַחֵם עָלֵינוּ/ יוֹצֵר הַכֹּל
כששמעתי על רצח הזוועה בראשל"צ, עוד שיא נורא שנחצה בחברה הישראלית, נזכרתי שוב בשורות החותמות את השיר העיתונאי המרעיד , שפירסם פעם חיים גורי ב"דבר" עם חטיפתו ורציחתו של הילד אורון ירדן. המילים: "עוד לא היה פה כזאת עד כה" , הולמות כל פעם מחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
