קו המשווה: הלך לעזה
אפשר להירגע. עוז לא יזכה בפרס נובל בשנה הבאה בגלל מבצע עופרת יצוקה בעזה. וגם: מה הבעיה של אורי ברנשטיין עם נשים, מילה לחניף והשממית של זרחי
- ביג בן השבוע: אל תוותרו על פינס
ותהיו בטוחים שהיה מי שהזכיר את זה בדיונים הסגורים בשטוקהולם. שום דבר לא יעזור כאן. וכדאי למנוע מכולנו את האכזבה המובטחת גם בשנה הבאה. אפשר להתנחם רק בעובדה שפרס נובל הוא כבר מזמן לא מה שהיה. כמעט כל הסופרים שקיבלו אותו מייצגים בעיקר טעם ספרותי קשיש, אזוטרי, נטול חדווה, ובמידה רבה, גם נטול קוראים עכשוויים. אין שום סיכוי שהרלן קובן למשל או ג'יי קיי רולינג, יזכו בו, אף כי שימחו אינספור קוראים.
גם למשורר הוותיק אורי ברנשטיין יש בעיה עם נשים. בשיחה עם "הארץ" לרגל הלחנת כמה משיריו בידי אחד מתלמידיו באוניברסיטת בן?גוריון, משמיע המיליונר ומנכ"ל "אמקור" לשעבר כמה הצהרות מעליבות ויהירות כדרכו. ראשית, הוא מודיע שהוא "נגד הלחנת שירים", על אף שנתן את הסכמתו החריגה הפעם. למה? כי "לשיר יש מוזיקה משלו שהמשורר טרח עליה רבות". באמת ? ואנחנו עדיין חושבים ששיר מולחן, במיטבו, יכול להיות דבר הרבה יותר מרגש אפילו מן השיר הכתוב עצמו, בעיקר כשמדובר בשיריו המאוחרים, המהודרים בלשונם והמשעממים מעט של ברנשטיין )שכתב פעם שירת חרוז נהדרת(. שנית , לא ידענו שמשורר אמור בכלל לטרוח על המוזיקה של השירים שלו. להפך: אנחנו
בין כל הספרים החדשים שקיבלתי, רק חניף קוריישי ("משהו לספר לך", תרגם רואי וולמן, זמורה-ביתן) סוחף אותי לתענוגות קריאה אמיתיים. עוד אחזור אליו.
שָׁקוּף בָּהּ/ גּוּף קְרָבֶיהָ/ הַכֹּל /חוּץ מֵעֵינֶיהָ/ אֲטוּמוֹת כִּתְרִיסִים כֵּהִים/
מִתְרוֹצְצוֹת בְּצִדֵּי פָּנֶיהָ/ לִרְאוֹת הַכֹּל
לשיר "שממית" של נורית זרחי חזרתי בעקבות ניסיונותיי הנואשים למצוא ברשת שיר של הרטה מולר, אם לא בעברית אז לפחות באנגלית. בסופו של דבר הגעתי לאיזשהו שיר קטן שלה בגרמנית מתוך אלבום הכולל שירים ואיורים (ושמו על פי אריאנה מלמד הוא "בפקעת השיער חיה גברת") שניסיתי לפענח באמצעות תוכנת התרגום של גוגל.
ככה זה נשמע בתרגום האוטומטי העיוור של גוגל, למי שלא מכיר את הטעם: "שלום היא מילה התפוח בא/ כל כך עיוורים סביב/ מתגלגלים/ האף לצייר את תיקיהם להמשיך/ אין סיבה אחרת/ פרט לעובדה שהם רוצים לחיות". מעניין מה באמת כתוב במקור. אם אני לא טועה, מדובר בשיר קצר, פשוט לגמרי דווקא (בניגוד למה שמשתמע מתרגום התוכנה), ונוגע ללב, ועדיין טעון תרגום, כמובן, על תולעת בתפוח שרוצה רק לחיות.
ואז נזכרתי בשיר הקצר שפרסמה פעם נורית זרחי (מתוך "אישה ילדה אישה" ספריית פועלים, 1983), וגם הוא, כמו שיריה של מולר בספר ההוא, מלווה ברישום. במקרה של זרחי רישום של שממית, הלוכד כמו כל השיר את מהותה השקופה, ודווקא עיניה הרואות - אטומות כמו משקפי שמש שחורים, כאילו אינן רואות. איזה יופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
