נפל דבר
ב"איש נופל" מציע דון דלילו את יופיו של ההיעדר: חוסר המשמעות והמציאות המפורקת שלאחר 11 בספטמבר
האיש הנופל הוא אמן מיצג שמשחזר את הרגעים האחרונים במגדלים הבוערים. הוא מעניק גוף לאנשים שנפלו, או נאלצו לקפוץ, לא בשביל להציל את חייהם; הגורל שלהם הרי נגזר. הקפיצה היא אקט אחרון של רצון חופשי, של עצמאות.
בחודשים שאחרי אסון התאומים הוא נתלה מעל גגות, גשרים, חלונות, רציפים עיליים של הסאבוויי - בניסיון לשחזר את אימת הגוף האנושי רגע לפני המוות. הוא מספק את הדימוי המרכזי לרומן של דון דלילו, שגיבוריו - ניו יורקרים שמנסים למצוא פשר לזוועה - שוקעים באוסף של ריטואלים פרטיים, חסרי תוחלת. שכן לטראומה של ה-11 בספטמבר 2001 אין תיקון ואין נחמה. מה שנותר הוא החיפוש אחר משמעות, אחר תובנה, חיפוש שאינו מעלה דבר זולת ודאות המוות של 3,000 הנספים, הייאוש של הנשארים והשרירותיות של הגורל שהפריד ביניהם.
קית' נמלט בחיים מהמגדל הבוער, רגליו נושאות אותו לדירה שחלק פעם עם אשתו לשעבר ליאן ובנם ג'סטין. תיק מקרי שאסף בין ההריסות מוביל אותו לאישה שלא הכיר, גם היא שרדה את אימת התאומים. השניים פותחים בסדרה של מפגשי מין, שמותחים עוד קצת את הגורל המשותף שמחבר ביניהם.
האינטימיות שנוצרת ביניהם מלאכותית, קצרת ימים, כמעט מנוכרת. מאוחר יותר, כשגם הסקס לא מצליח להשיב את מה שהלך לאיבוד, קית' הופך לשחקן פוקר מקצועי, ומתחיל לנדוד בין טורנירים בכל רחבי ארצות הברית. הפוקר הוא עוד ניסיון חסר סיכוי לבדוק את המזל - או חוסר המזל - שהשאיר אותו בחיים.
בינתיים ליאן מתמודדת עם ביוגרפיה מורכבת - אב שהתאבד בגלל מחלה חשוכת מרפא, אם מזדקנת שמאבדת שליטה על גופה. פעם בשבוע היא מעבירה שעה טיפולית במרכז קהילתי בהארלם במחיצת קשישים שנתונים בשלבים התחלתיים של אלצהיימר. יחד הם נאחזים בזיכרון, מנסים לא להיכנע לשכחה.
בבית היא שוקעת באינסוף שיחות עם אמה, נינה, אינטלקטואלית חריפה ודעתנית, ועם המאהב של האם, מרטין, סוחר אמנות אירופאי שהיה מעורב בצעירותו בפעילות של מחתרת מסוג "באדר מיינהוף" - בניסיון להבין "למה הם שונאים אותנו". ויש גם את חאמד, מוסלמי פונדמנטליסט צעיר, שמתכונן לקראת הייעוד של חייו, ועובר מהמבורג למיאמי כדי להגשים אותו.
אני שייך לכת המעריצים האדוקה של דון דלילו,
אין בו החדשנות האסתטית של "רעש לבן" או את העומק האפי של "תת עולם". אבל על הספר רובץ יופי מוזר, כמו האבק הדק שריחף מעל ניו יורק בימים שאחרי הפיגועים. היופי הזה נמצא בכתיבה האופיינית של דלילו - משפטים חדים, עוצמתיים, שהולמים בקרביים גם כשהם אומרים הרבה פחות מאשר הם מסתירים.
היופי ב"איש נופל" הוא יופי של היעדר, של שפה מרוקנת שאיבדה את יכולתה לתת משמעות לדברים, לבטא מציאות. שיחות בין הדמויות נקטעות במפתיע, רק כדי להתחדש מאותו מקום כמה עמודים אחר כך. הגיבורים נדחפים להתנהגויות שאינן ברורות להן עצמן, פעולות שהן תוצאה של איזו אובססיה - לדעת, להבין, לסגור מעגל - בלי ליפול למלכודת המוכרת של לוגיקה פסיכולוגית, אפילו שרובם משכילים מספיק ובוודאי אמונים עליה.
דלילו לא מתפתה לדחף לפרש והוא לא מציע תשובות לשאלות הגדולות שהוא מעלה: מה גורם לאנשים לבצע רצח המונים בשם אמונה? איך ניתן למנוע אסונות כאלה בעולם שבו העושר והכוח מחולקים בצורה כל כך לא שווה? ומהי הרלוונטיות של השיח הישן על טובים ורעים, רוצחים וקורבנות?
ההישג של דלילו הוא בקטנות. למשל דמותו העלומה של איש בשם ביל לוטון, שג'סטין וחבריו ממתינים לו בימים שאחרי הפיגוע. כמה מכמיר לב, כמה תמים מצדם: עם ההבנה הלקויה של המאורעות שסביבם, ותוך שהם נסמכים על האנגלית הבטוחה שלהם - "ביל לוטון" הוא השם שהם נתנו, אחרי עשרות שעות טלוויזיה, לארכי? פושע ששיבש את עולמם: בן לאדן.
איש נופל דון דלילו מאנגלית: דפנה לוי, מעריב, 255 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
