הכל חוץ משושי: סיפור חדש מתוך כתב העת "מסמרים"
"זאת ההזדמנות שלך שושי, יותר טוב מזה כבר לא יהיה לך. את בת 16 ויש לך תחת שמן. לירון ומינה ימותו כשתספרי להן מה עשית הלילה. ועוד עם אחד בקרבי". סיפור קצר על טקס חניכה מינית
החייל משך את המכנסיים שלו למעלה ואמר לאמא שלו, "בחיי, חשבתי זאתי בת 12," ואמא של החייל אמרה, "זה הגיל הכי יפה," ושושי עמדה במטבח והחזיקה את הכוס של המים ורצתה להגיד משהו, אבל שתתה במקום זה. "אז למי את עושה עוגה? לחבר?" שושי שתקה, כי אף פעם לא היה לה חבר ואין לה למי לעשות עוגה, אמא שלה ביקשה ממנה להביא את הספר כי אמא של שושי אוהבת לגוון. "תראה איך היא מסמיקה, וואי איזה מותק, איזה חמודה."
שושי יצאה מהמטבח עם הספר, והבטיחה להחזיר אותו מחר ואמא של החייל אמרה, "אין מה למהר, תעשי כמה עוגות שאת רוצה," ושושי ירדה במדרגות ויצאה מהבניין לרחוב. הריח של החייל התחלף בריח של דשא רטוב בגלל הממטרות ושושי רצה מהר ביניהן כי לא היתה לה ברירה. היא עלתה לדירה של אמא שלה והניחה את הספר על השולחן במטבח ומיהרה להתקלח.
בחדר שלה התקשתה שושי לבחור מה ללבוש. התחת שלה מגיע עד לרצפה ושום דבר לא מסתיר את זה, כמו שבני אומר. אבל בני אומר גם שיש בנים שמתים על תחת שמן וזה שהוא אוהב תחת קטן לא אומר שאף פעם לא יהיה לה חבר. וחוץ מזה, בני אומר, שאין מה לעשות, תחת שמן זה גנטי במשפחה, וגם לאמא שלהם יש תחת כזה ולשושי אין ברירה וכדאי לה להתחשב בעולם ולעשות רק בנים.
מאז שבני בצבא לשושי יש שקט בראש, אבל בכל פעם שהוא מגיע לשבת עם ריח של זיעה וקול מתפנק, שושי אוהבת אותו מחדש ולא אכפת לה לנקות אחריו ולכבס בשבילו ולשקר לכל מיני בנות שמחפשות אותו ולהגיד להן שהוא ישן.
כשמינה ולירון קראו לה מלמטה שושי סימנה שהיא תכף יורדת, וכתבה מהר פתק לאמא שלה שהיא יצאה עם הבנות. בחוץ כולן מתנשקות ואומרות איזה חולצה מדהימה, ולירון מוסיפה שחייבים למהר למרכז המסחרי, כי הבנים מי"ב כבר שם, ולירון מאוהבת באסי שלא שם עליה בכלל. ליד הבניין הן פוגשות את החייל, ושושי, שכמעט לא זיהתה אותו, החזירה לו אהלן קטן, ושלושתן המשיכו משם.
"מי זה הדחליל הזה?" לירון שאלה, ושושי אמרה שזה סתם השכן, והוסיפה שהוא בצבא. "וואללה חייל?" שאלה מינה, ושושי חשבה, חייל מסריח. מינה אמרה, "נדלק עליך," ולירון אמרה, "משהו אש. אז מה, את לא מספרת לנו?" ושושי אמרה "אין מה לספר." "נו יאללה איתך, מה, את לא רואה? הוא חם עליך רואים בעיניים שלו."
ואז הן פגשו את אבי ויעל שגם הם היו בדרך למרכז. "מי חם עליך שושו?" אבי שאל, ושושי אמרה, "סתם, אף אחד," ומינה אמרה, "איזה חייל אחד מהשכונה שלה," ולירון אמרה, "חתיך פחד," ואבי אמר, "נו, הגיע הזמן," ויעל אמרה, "תעזבו אותה כבר." אבי אמר, "זה הכול מאהבה, יעלי," ושושי חשבה שהוא אידיוט. "אז מה שושו, שנזמין חליפה?" ושושי אמרה לו, "די אבי, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו," ומינה אמרה, "מה זה חשוב איך קוראים לו, העיקר שהוא בא," ושושי הסמיקה ולירון אמרה, "איזה זונה את מינה, רק גסויות יש לך בראש," ויעל נעצרה כי נכנסה לה אבן לסנדל. מינה ולירון המשיכו מהר ואבי ושושי עמדו עם יעל שניערה את הסנדל עד שיצאה משם אבן קטנטנה. אבי אמר, "יעלי, איך אני מת עליך," וליטף את הלחי שלה, ויעל נשענה עליו ושניהם התנשקו ושושי הסתכלה על האבן הקטנה שיצאה מהסנדל וחשבה שחבל שהחייל היה מסריח.
במרכז המסחרי הבנים מי"ב עשו רעש עם האופנועים שלהם ולירון ומינה עישנו מונטנה ליד הקיוסק של ויוי. שושי הצטרפה אליהן, ונתן השרוך עמד לידן. "אז מה העניינים שושה?" הוא שאל, ושושי ענתה "סבבה, מ'עניינים?" ושניהם הסתכלו על אסי עושה חרקה. "אז הכול בסדר?" נתן המשיך ושושי אמרה, "כן, הכול בסדר גמור". ואז לירון קראה: "אסי, יא מנייאק, מ'עניינים?" ואסי הביט בה וצחק עם החברים שלו. לירון זרקה את הסיגריה שלה ואמרה: "יאללה נתן, מה אתה עומד, לך תביא בירה מהקיוסק," ונתן גיחך והלך. מינה ולירון הסתכלו במראה שהיתה למינה בתיק, ואבי ויעל שוב התנשקו.
שושי הסתכלה על הסנדלים החדשים שלה, ותלשה את הפלסטר שנקרע מההליכה. הבוהן שלה היתה אדומה ונפוחה. נתן חזר עם הבירה בדיוק כשאסי התקרב לקבוצה. מינה ולירון הציתו מהר עוד סיגריה ואסי ניגש לספסל ואמר: "יאללה שמיינה, תזיזי ת'תחת שלך שיהיה מקום לעוד מישהו לשבת," ולירון ומינה צחקו ושושי התכווצה בקצה, ואסי ישב עם הגב אליה ואמר: "אז מה לירון, אני מנייאק?"
שושי הרגישה שנהיה לה חם ושהמסקרה נוזלת לה על הלחיים, והיא קמה והלכה.
בדרך הביתה הורידה את הסנדלים שלחצו לה על הבהונות, והרגישה איך המדרכה נדבקת לה לכפות הרגליים. ריח של פירות רקובים התערבב בטעם של דמעות ושושי קיוותה שאמא שלה לא תגיע מוקדם הביתה בשום פנים ואופן ותשאל אותה למה היא חזרה כל כך מוקדם. "תחת שמן, תחת שמן, תחת שמן," שושי חזרה ואמרה, עד שהרגישה שכל הרחוב מתמלא בתחת השמן שלה.
בדשא ליד הבית, שפשפה את כפות הרגלים הלוך ושוב, עד שכל הגרגירים ירדו מהן. החלון במטבח האיר, ושושי ידעה שהבית ריק ובדיוק כשנכנסה לחדר המדרגות ראתה את החייל.
"מה קורה?" הוא שאל ושושי ניגבה מהר את הפרצוף ואמרה: "בסדר, מה קורה?" והחייל התקרב ואמר: "וואללה," ושניהם עמדו ושושי שוב נגעלה מהריח שלו. "אז מה, את ממהרת?" ושושי אמרה: "קצת," והוסיפה: "לא ממש." והחייל הסתכל עליה ואמר: "רבת
הבית היה ריק ושושי הניחה את הסנדלים שלה במרפסת וניגשה לשטוף את הרגליים בחדר האמבטיה, אבל אז בדיוק מישהו דפק בדלת ושושי כבר ידעה לפי הריח מי בא.
"באתי לקחת את הספר חזרה," הוא אמר, "כי אם אין עוגה אז חבל שישכב ככה סתם ויוציא לך ת'לב." שושי ניגשה למטבח להביא את הספר, והחייל שעמד בפתח הדירה סגר את הדלת אחריו. "אז מה, את לבד בבית?" ושושי ענתה: "כן." והחייל אמר: "את לא מפחדת?" ושושי ענתה: "בדרך כלל לא".
שושי הסתכלה על כפות הרגליים המשופשפות שלה שבערו מכאב ואמרה לחייל, "אני חייבת לרחוץ את הרגליים." החייל התיישב בסלון ואמר, "אני לא ממהר."
בחדר האמבטיה שושי הסתכלה במראה וראתה איך הפרצוף שלה מרוח בשחור ובושה גדולה הציפה אותה. "לא רק תחת שמן, גם פרצוף תחת," חשבה ופתחה את הברזים. היא התיישבה על שפת האמבטיה, ושכשכה בעדינות את הרגליים במים הפושרים. המגע של הפצעים עם הסבון הכאיב לה ודמעות שוב הציפו את עיניה. מינה ולירון ואסי ואבי התיישבו בגרון שלה וצחקו בקול יחד עם בני ושום זרם של מים לא הצליח לשטוף את העיסה המגעילה ששושי דימתה שהיא – היא.
לרגע אחד עוד התלבטה אם להתקלח, אבל המחשבה שהיא תהיה עירומה בזמן שהחייל יושב בסלון הביכה אותה ולכן מיהרה לנגב את הרגליים ולמרוח עליהן יוד. לפני שיצאה מהחדר האמבטיה, וידאה שפניה נקיות מאיפור ובחיפזון סידרה שוב את שיערה.
בסלון ישב החייל על הכורסה הבודדת, רגליו מונפות על ההדום, ושלט הטלוויזיה מונח על ירכו. שושי חייכה אליו חיוך קטן והתיישבה על הספה לידו.
החייל הביט בה זמן ממושך ושושי בהתה בטלוויזיה. "אז מה, את אוהבת לשתוק?" שאל, ושושי הסמיקה ומתחה את הרגליים ונשענה קדימה. "רוצה לשתות משהו?"
במטבח מזגה לעצמה דיאט קולה ומיץ תפוזים לחייל. בקערה אחת שמה פיצוחים ובקערה אחרת עוגיות. כשחזרה אל הסלון עם המגש מצאה את החייל יושב על הספה. לרגע אחד התלבטה ולבסוף התיישבה בקצה השני.
"אז מה אתה עושה בצבא?" שושי שאלה, והחייל אמר שהוא שושואיסט שזה אומר שהוא במודיעין וזה אומר שהוא חכם. היא לגמה מהדיאט קולה ואמרה "אז מה, אתה כל היום במשרד?" והחייל התעצבן ואמר: "איזה משרד אחותי, אני קרבי כמו שוורצנגר". "גם אח שלי קרבי," שושי אמרה וכשהחייל שאל איפה, היא ענתה שבגולני. החייל קירב אליו את קערת הפיצוחים ודחף לפה שלו חופן שקדים. "אז מה, את עושה בגרויות?" ושושי הסתכלה עליו ואמרה "עכשיו זה החופש הגדול". החייל הסתכל בטלוויזיה ושאל "איך זה שאמא שלך לא בבית?" ושושי אמרה שהיא אחות בבית חולים ושהיא עוד מעט חוזרת. "ואיפה אבא שלך?" "אבא שלי מת," אמרה ונגסה בעוגייה.
החייל התקרב קצת לשושי והסתכל לה בעיניים. "אז מה, נפרדת מהחבר שלך?" ושושי הסתכלה על כפות הרגליים שלה ואמרה "כן," והחייל אמר "אין, פרידה זה מוות, אבל בסוף זה עובר," ושושי שתקה. הוא הגביר את הטלוויזיה ואחרי שגמר לשתות את המיץ נשען לאחור.
שושי רצתה שהחייל ילך, אבל היא גם רצתה שהוא יישאר אז היא שאלה אותו אם בא לו קפה, והחייל אמר "למה לא?"
כשחזרה מהמטבח, החייל אמר לה: "את יודעת, יש לך קול נעים," ושושי חשבה שהיא בכלל לא דיברה, ומאיפה לו לדעת שיש לה קול נעים, אבל אז החייל התקרב אליה ונגע לה ביד, כאילו כדי לקחת את ספל הקפה, אבל לא באמת. שושי התיישבה בקצה הספה והניחה כרית על הבטן שלה. "מה ברחת?" החייל התקרב אליה ולגם מהקפה. הריח שלו התקדם לעברה ושושי ניסתה לצמצם את הגוף שלה מאחורי הכרית. "מה, את מתביישת?" שאל והניח את ספל הקפה על השולחן. "אין לך מה להתבייש, מאמי," הוא אמר, "אני יעזור לך להתגבר". שושי שתקה, והרגישה שהפה שלה יבש. "תתני לי לעזור לך?" הוא שאל ושושי הסתכלה שוב על כפות הרגליים שלה ולא ידעה מה לענות.
החייל קם מהספה ונעמד קרוב אליה. הריח שלו התפזר בכל החדר, ושושי חשבה שמחר היא תכבס את הריפוד של הספה ואת הכריות. היא קיוותה שהוא החליט ללכת, אבל החייל הסתכל על הפנים שלה ולחש "אפשר להראות לך משהו?" שושי הסתכלה אליו ושאלה "מה?" והחייל אמר: "הפתעה," ושושי אמרה "קצת מאוחר," אבל החייל הבטיח שזה יהיה ממש ממש קצר ושושי אמרה בסדר. החייל בקש ממנה לעצום את העיניים ושושי עצמה, ושמעה שהוא כיבה את הטלוויזיה. היא הרגישה משב עדין של רוח ושמעה את הנשימות שלו בתוך הדממה החריפה ששררה בסלון. "אמא שלי עוד מעט חוזרת", אמרה, אבל ידעה שזה לא נכון, כי אם אמא שלה לא חזרה עד עכשיו זה אומר שהיא תגיע רק בבוקר. החייל שתק ושושי חשבה מה להגיד ואיך לשבת על הספה כדי לא להראות לחייל שהיא בלחץ, כדי שלא יחשוב עליה שהיא מטומטמת ותינוקת ובתולה. היא ניסתה להתרכז בחושך ולחשוב על משהו חכם, אבל עכשיו, כשהעיניים שלה עצומות היא הרגישה שהריח של החייל מתגבר עד שהוא נדבק גם לקירות.
פחד לא מוכר מילא את לבה ואז החייל אמר "עכשיו את יכולה לפתוח." שושי פקחה את העיניים וראתה שהחייל כיבה את האורות בסלון. האור שבקע מן המטבח האיר את גופו ושושי הבינה שהוא הוריד את החולצה. לחייל היו שערות שחורות על החזה ועור לבן, כמו של בני. שושי אחזה בחוזקה בכרית שעל בטנה. החייל עמד מולה ולקח את כפות ידיה. "אני רוצה לעזור לך," אמר ושחרר את האגרופים שלה וליטף את פנים כף היד. "אני יודע איך," לחש, "אל תפחדי מאמי, תעצמי עיניים ותירגעי." שושי הרגישה זרמים בכל הגוף וחשבה אם זה מה שקורה עכשיו בין אסי ללירון. החייל שתק והלב של שושי דפק חזק. כשהחייל הרגיש שהיא קצת התרגלה האצבעות שלו טיפסו גבוה יותר לכיוון המרפקים. שושי הרגישה צמרמורת חריפה אז היא פקחה את העיניים וראתה שהחייל עומד מולה כפוף וכל גופו נע ביחד עם ידיו. התנועות המעגליות שלו הזכירו לשושי מתפללים בבית הכנסת והיא חשבה שזה לא כל כך נורא בינתיים, ועצמה שוב את עיניה. המגע של החייל היה חלש כמו ליטוף של ילדים ואילולי הריח שהדיף שושי יכלה לדמיין שהיא במקום אחר, נעים יותר מהסלון המחניק של אמא שלה.
אבל אז החייל לקח את הכרית והניח אותה בצד ושושי נבהלה. היא עצמה את העיניים חזק יותר, וקיוותה שבחושך אי אפשר לראות את הבטן הענקית שלה. החייל היה מרוכז בליטופים שהלכו והתפזרו מהזרועות של שושי אל הכתפיים והצוואר. היא הרגישה את הנשימות שלו כבדות על עורפה עד שאחזו בה שוב צמרמורת ובחילה. "תפסיק", היא אמרה, אבל החייל המשיך ושושי הרגישה את הבל פיו באוזן שלה. ליקוקו החם, גרם לה לפקוח את העיניים ולהגיד "אני חייבת לשירותים," אבל החייל התיישב לידה ולחש לה באוזן, "מאמי, את כזאתי מתוקה שאני לא יכול להפסיק," ובזמן שהוא ליחך לה את האוזן שושי הביטה בקיר וכפות ידיה ננעצו בבד הקורדרוי של הספה.
החייל התרחק קצת ולקח לגימה מהקפה. "מה קורה? את מפחדת שהחבר שלך ייכנס לנו באמצע?" שושי הביטה בחייל שנשען לאחור ואמרה, "לא, זה פשוט שאני צריכה לשירותים," החייל פישק את רגליו ואמר "אז יאללה, למה את מחכה?" שושי קמה בזהירות מהספה ופסעה בחושך לחדר האמבטיה. עיניה התקשו להתרגל לאור הנאון ובעיניים עצומות היא התפשטה והתיישבה על האסלה. מעל הניאגרה עמד גליל נייר טואלט ורוד ושושי לקחה אותו והצמידה אל ערוותה כי חששה שהחייל ישמע אותה משתינה. קילוח השתן החם נספג בין דפי הנייר בדממה, עד ששושי הרגישה שאצבעותיה לחות. היא זרקה את הגליל המדובלל לפח האשפה והורידה את המים, ומכיוון שכבר התרגלה אל האור פקחה את עיניה וקרצפה את ידיה בסבון.
כשהביטה בבבואתה היא חשבה שזה הזמן לשיחה רצינית, לכן צמצמה קצת את עיניה ואמרה בשקט, "זאת ההזדמנות שלך שושי, יותר טוב מזה כבר לא יהיה לך. את בת 16 ויש לך תחת שמן. מה הסיכוי שמישהו בשכבה ישים עליך? אמא חוזרת רק בבוקר ולירון ומינה ימותו כשתספרי להן מה עשית הלילה. ועוד עם אחד בקרבי." שושי נשמה נשימה עמוקה, יצאה מחדר האמבטיה וחזרה לסלון החשוך.
על הספה גילתה שהחייל שוכב על גבו ועיניו עצומות. היא תהתה אם הוא נרדם והביטה בדממה בעור הלבן שלו ובבטנו שעלתה וירדה. החושך היה רך ונעים בזכות האור שחדר מהתריס של המרפסת ושושי ריחמה על החייל שהזכיר לה עכשיו את בני, ולא היה לה אומץ להעיר אותו. היא ניגשה אל המטבח וכיבתה את האור ובשקט חזרה והתיישבה בכורסה. החייל נשם נשימות עמוקות וידו הימנית היתה מונחת על החזה שלו כאילו לשמור על הלב שלו שלא ייצא מהמקום. שושי הסתכלה על הפנים שלו וניסתה לדמיין איך תרגיש אם תנשק אותו, ותהתה אם הוא ירגיש שהיא עוד לא התנשקה אף פעם.
הבחילה נחלשה ובאופן מוזר הרגישה הקלה ומועקה בבת אחת. היא שמחה שהחייל נרדם, אבל ידעה בתוך תוכה שההזדמנות האחת שלה חומקת ומי יודע אם תשוב אי פעם. שושי התרכזה ונשמה עמוק עד שהצליחה לדמיין שהיא בכלל לא שושי אלא מישהי שגרה בבית אחר, בעיר אחרת ויש לה ניסיון, ואז היא קמה זקופה מהכורסה וניגשה אל החייל. היא התיישבה על השטיח, ברווח שבין הספה לשולחן, ותהתה מה לעשות. היא נשמה עמוק וכדי להתעלם מהריח הסמיך שלו היא התרכזה בכתף הלבנה והגרומה. בהיסוס הושיטה את גב כף היד שלה וליטפה אותו בזהירות. החייל לא זז ושושי ריחפה בעדינות על כתפיו ועל חזהו, מעיזה להפוך את כפות ידיה ולשלוף אצבעות רכות כדי לחוש את שיערו ואת עורו. היא התבוננה דרוכה בפניו והמשיכה לכיוון הבטן שם העזה לסלסל לרגע את קו השערות המסקרן שירד מטבורו לכיוון ההוא שאת שמו לא יכלה לבטא ולכן מיהרה לטפס בחזרה אל בית החזה.
החייל לא זז ושושי, שאזרה קודם אומץ, נמלאה עכשיו חרדה. האם מותר לה למשש אותו כך בשנתו? ואולי הוא לא ישן אלא סתם מתחמק, כמו שבני עושה כשאין לו כוח אליה? ואם הוא יתעורר פתאום, מה יהיה? ענן כהה מיסך את עיניה ושושי נזכרה שהיא לא שושי עכשיו ולכן החליטה לנסות עוד פעם אחת ודי. היא התרווחה על השטיח והניחה את ראשה לצדו של החייל וכריות אצבעותיה ניתרו על גופו כמו ציפור. שושי הביטה באצבעות שלה מרחפות וחשבה שסוף סוף גם לה קורים דברים ועוד בסלון של אמא שלה ועוד עם מישהו שהיא בכלל לא מכירה ועוד עם תחת ש.. חוט מחשבותיה נקרע עם הצווחה שנמלטה מפיה. החייל לפת בפתאומיות את פרק כף ידה ושושי נבהלה, אבל צחקה מיד צחוק קצר ויבש. "מה יש מאמי, חשבת שאני מת?" שאל אותה ושושי הסמיקה וענתה, "מה פתאום." ואז הרחיקה את ידיה והזדקפה. החייל התמתח על הספה והביט בשושי שנשכה את שפתיה. "אז מה? לאן הלכת?" ושושי חייכה ואמרה "כבר מאוחר," והחייל אמר "לא מגיעה לי נשיקה שהתעוררתי?" ושושי התיישבה על ברכיה ונשקה לו על הלחי. "מה זה?" הוא מחה, "מה את דודה שלי? מה זה ליל הסדר? תביאי נשיקה כמו שצריך," הוא התרומם ולפת את שושי והרים אותה מהרצפה והשכיב אותה לצדו.
שושי התפלאה שיש מקום לשניהם והשתדלה להכניס את הבטן שלה חזק פנימה כשהחייל תפס את הצוואר שלה ונשכב מעליה ודחף את הלשון שלו לתוך הגרון שלה. היא הזיזה את הראש כדי לנשום אוויר נקי מהאוויר שהיה ספוג בריח שלו, אבל זה לא הצליח. החדר כולו נמלא בריח המסריח ושושי עצמה את העיניים ופערה את הפה וחשבה שאסור לה להקיא. החייל התרומם מעליה והזיז את השיער שלה מהפנים והוציא את הלשון המחוספסת שלו והתחיל שוב ללקק אותה. שושי חשבה על החשופיות שנכנסות לפעמים לחדר המדרגות ומשאירות אחריהן שובל דביק ונוצץ שבני אמר שזה הרעל שלהן. "אני לא שושי", חשבה, "אני אשה אחרת." החייל גחן אל רגליה ואז דחף את הראש שלו במעלה גופה, מחכך את הזיפים שלו, שורט, מתנשם ומתנשף ומרים את החולצה ששושי לא הספיקה להחזיק, וחושף את הזוועה לחלל החדר ולעיניו.
שושי דמיינה את השומן שלה רוטט ומטלטל את האוויר הדחוס שבסלון וחשבה שעכשיו הכול נגמר, אבל החייל המשיך לכרסם ולחמם וללקלק ושושי הרימה את ראשה והביטה בו בפליאה. החייל הסתכל עליה ואמר: "את אוהבת להסתכל?" ואז הוא הרים אותה מעט ופתח לה את החזייה והסיט אותה לכיוון הצוואר של שושי בלי להסיר אותה ממש. אחר כך הוא תפס את שדיה ומעך אותם בכוח עד ששושי נאנקה מכאב, ואז הוא נשכב עליה ולחץ את האגן שלו אל ירכה ואמר, "את מרגישה? את מרגישה?" ושושי לא הבינה מה היא צריכה להרגיש, אז היא אמרה לו "כן," "עכשיו תורך," החייל אמר והפך אותה כך ששכבה עליו. שושי כל כך נבהלה מזה שהוא מרגיש כמה שהיא שמנה שמיד הורידה רגל אחת על הרצפה והשתדלה לא להכביד עליו. היא שוב ליטפה את הגוף שלו באצבעותיה, אבל הפעם ניסתה לעשות את מה שהוא עשה לה, לכן רכנה וליקקה אותו גם כן.
היה לו טעם שהתאים לריח שנדף ממנו ושושי החליטה ללטף אותו עם הלחי שלה כדי שלא יתקעו לה שערות בפה. החייל נשם עמוק ושושי חשבה שעוד פעם הוא נרדם, אבל אז היא הרגישה שהוא דוחף לה את הראש לכיוון המכנסיים. שושי הזדקפה, והחייל פקח את העיניים ואמר לה, "נו מה קורה? את משחקת לי אותה בתולה?" ושושי קפאה על מקומה. החייל התיישב וצבט את הפטמות שלה והצמיד אותה אליו חזק ולחש לה "אני אעשה לך טוב מאמי, אל תדאגי."
שושי התרוממה מעליו וחשבה שזה מספיק לה אבל החייל מיהר להתפשט ולהוריד לה את החולצה ואת החזייה. הוא הושיב אותה על הספה ונעמד מולה ושושי לא ידעה לאן להסתכל. החייל ליטף את שיערה ואז הצמיד את אצבעותיו אל הקרקפת שלה וקירב אותה אליו. שושי הרגישה את הריח שלו מתגבר ואת החום שנפלט לו מהגוף, אבל מכיוון שלא הזיזה את עצמה, לקח החייל את הידיים שלה והניח אותן על התחת שלו ואז תפס את הסנטר שלה, הרים לה את הראש ודחף את הזין שלו בכיוון הפה שלה. שושי פתחה את הפה, ונתנה לו להיכנס לתוכה. הטעם שלו היה מלוח וריח של שתן עלה מבין השערות השחורות של ערוותו. "בלי שיניים מאמי, יותר בעדינות," הוא הניח יד אחת על ראשה וידו השניה עיסתה את אשכיו. הוא החל לנוע קדימה ולסובב את האגן שלו ושושי הרגישה עם כל נעיצה שהיא נחנקת או מקיאה. ראשה הפך מטוטלת והחייל גנח ואמר, "זה טוב, זה טוב," עד שלפתע הוא שלף את עצמו מתוכה והתיישב לידה.
מזווית העין שושי הציצה על הזין שלו שנראה לה עצום ותהתה אם עכשיו הוא ילך הביתה והיא תוכל לחזור להיות שושי ולסדר הכול, אבל החייל נשען אחורה ופישק את רגליו ומשך אותה לצדו. הספה נדבקה לגוף המיוזע שלה וכשהחייל התחיל לנשק אותה בפה ובמקביל להצמיד את היד שלה לזין שלו, שושי הבינה שזה עוד לא נגמר. היד שלה הרגישה כבדה ואילמת, היא לא ידעה איך לגעת ומה לעשות ויותר מכול חששה שסודה יתגלה. אבל החייל לא שם לב, הוא הניח את כף היד שלו על שלה ושפשף את עצמו בכוח. האוויר החם והזיעה שרפו לשושי את העור שנשרט מהזיפים של החייל, אבל היא רצתה שכל זה ייגמר ולכן הרפתה את הגוף והזיזה את היד כמו שהוא ביקש. בתוך המהומה של הריחות והמיצים, הרגישה את היד של החייל סוחטת לה את הבטן בכוח ואחר כך נדחקת לתוך התחתונים שלה. החייל קפץ על רגליו ובזריזות פתח את הרוכסן והפשיל את המכנסיים שלה וגם את התחתונים.
אחר כך הוא אחז בקרסוליה והשכיב אותה על הספה ושושי כל כך התביישה שהיא הצמידה את הירכיים וניסתה להיעלם. "אוי, מאמי מאמי," החייל לחש כשגחן אליה והרים את הברכיים שלה. שושי עצמה את העיניים ואמרה לעצמה שוב ושוב שהיא אשה אחרת בבית אחר ושזו ההזדמנות שלה, אבל אז היא הרגישה את הלשון של החייל על התחת שלה והיא התחילה לבכות. החייל הביט בה ועצר, הוא התקרב אל הפנים שלה ואמר בשקט, "בלי הצגות." שושי בלעה את הנזלת והרוק והדמעות והביטה בו. הוא נשכב מעליה ונצמד לאוזנה. שושי הרגישה שהוא כבד ושהזין שלו קצת רטוב ובזמן שנשך לה את האוזן, נעץ לה אצבע בנרתיק. שושי צרחה והחייל המשיך והחדיר את האצבע עמוק יותר. אחרי זה הוא נשכב עליה וחדר לתוכה בכוח כשהוא נשען על שדיה, סוטר לירכיה ונושף באוזנה.
שושי הפסיקה לשמוע. שושי הפסיקה להרגיש. שושי ישבה על הכורסה וצפתה באשה האחרת ששוכבת עם החייל.
כשזה נגמר, החייל קם והלך למטבח. שושי בהתה בתקרה ושמעה שהוא פותח את המקרר ומוזג לעצמו מים. כשהוא חזר לסלון הוא התלבש ואמר, "אחותי, נראה לי שקיבלת, למה אני כולי מכוסה בדם." ושושי הביטה בו והניחה את הכרית על הבטן שלה. "טוב, אני זז." הוא אמר, לקח את הספר וטרק את הדלת אחריו.
שושי נשארה לשכב על הספה עד שהאור מבחוץ התחיל לחדור את התריסים. היא קמה לאט, והרגישה שכל הגוף שלה מתוח וכואב. באמבטיה היא הבחינה בסימנים כחולים שניקדו את שדיה וזרועותיה. עור הפנים שלה כוסה שריטות קטנות ושבילים של נוזל זרע ודם נקרשו על ירכיה. היא התיישבה וקירצפה את עצמה במים הרותחים, אבל כמה שלא שטפה וחפפה הרגישה שהריח המסריח דבק בה.
כשיצאה מהבילה מהאמבטיה חזרה לסלון ואספה את הכוסות והקערות ושטפה אותן היטב. היא הורידה את הריפודים המוכתמים של הספה והכורסה והכניסה אותם למכונת הכביסה, ואז עברה חלון חלון ופתחה את התריסים ועמדה באור הקיץ החיוור וחיכתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
