הבדידות הנוראה והבורות הנוראה של הילדה הן קודם כל אשמת האם. תחושות קשות כל כך של חוסר ערך של הילדה, ושאין לה שום כתובת ושום גב, הן קודם כל אשמת האם. חשיפה כזו להשפלה, אפילו בלי טיפת מודעוּת שמדובר בהשפלה ושלא מגיע לך ואפשר גם אחרת, אלו קודם כל באשמת האם המפקירה.
לא בטוח שהמחברת מעזה להבין את כל זה לעומק. המחברת חשה בזה, היא כותבת על זה, אבל המרחק שלה מכל זה נראה שהוא מחוֹסר-מודעוּת-של-אימה, הרבה יותר מאשר מבחירה ספרותית.
תמר עומר, עוד לא מאוחר לטפל בזה. אומץ. אי אפשר להתמודד לבד עם שטיפת מוח של אמא.
אחרי התמודדות כזו, גם הכתיבה הספרותית תהיה שלמה יותר.
בהצלחה.

וואלה

ורגיש כל כך

סיפור על נעורים ובעיקר על נערות, מלא כאב, מציאותי ומטלטל. מלווה אותי מאז קראתי אותו, כבר כמה ימים.

מטלטל ממש.לכל האיסטניסטים-ספרות טובה לא אמורה לעשות נעים. תחושות קשות כמו זו שמתעוררת מהקריאה הן אינדיקציה לחוויה רגשית,תנאי הכרחי לכל מעשה אמנות.

''מקובל''.כל המאמצים של שושי להיות כמו כולם גובים ממנה מחיר כבד. ספור מרגש אלים ועצוב.

פשוט סיפור אידיוטי

תיאור בנאלי של חדירה ראשונה - עם כל הסטריאוטיפים האפשריים של ילדה-נערה שלא יודעת מהחיים שלה ושיש לה דימוי עצמי נמוך בגלל התחת. (נו, באמת) ומה פתאום השימוש במילה אישה??? זה מלאכותי וכלל לא מתאים לנערה שאין לה מושג מה זה זיון. ריחוק כזה בחורה עושה באונס לא במין הסכמה-לא הסכמה כמתואר כאן. וכמובן התנהגות טיפוסית כביכול לחייל מחוספס.

גם העיסוק שלה בתחת השמן ''שמגיע עד הרצפה'' (לא פחות) מוגזם וסטריאויטפי וחד ממדי - כאילו כל מהותה של בחורה מתמצה בתחת שלה. כתיבה כזאת רק מקבעת תפיסות שוביניסטיות. אין לי מושג מי זו תמר עומר - אבל אפשר היה לוותר על הסיפור המציצני-מוצצני הזה.לתשומת לב העורכות.

מצחיק, שפל, עצוב. חתיכת חיים.

''שושי הפסיקה לשמוע. שושי הפסיקה להרגיש. שושי ישבה על הכורסה וצפתה באשה האחרת ששוכבת עם החייל.''