אלמה מעוקרת: ביקורת על ההצגה אלמה
אלמה זו לא הצגה, אלא אירוע מרשים ומתסכל. כדי לראות את כולו צריך להקדיש 15 שעות ולהתגבר על המשחק הצעקני. גם אז, החוויה הרגשית אינה מובטחת
אלמה. צילום: פלאש 90
לא זו בלבד שהמוזיאון הנזכר אינו בדיוק המקום האידיאלי להעלות בו את עולמה של וינה על סף המאה ה-20, אף שהיוצרים טרחו למלא את החללים באביזרים ובחלקי תפאורה המעלים את זכרו של הדקדנס הוינאי במונחים של תפארת דהויה, אלא שאף מתברר שההתרוצצות בין החדרים אינה מאפשרת לראות את ההצגה כולה, אלא קטעים מקריים בלבד, בהתאם לגחמותיו של כל צופה.
כדי לראות את כל חלקי ההצגה נדרשות כ-15 שעות. התסכול הוא בכך שאני יכול להתרשם רק מחלק קטן של האירוע. למה, אם כן, כל הבזבוז הזה של אנרגיה, יצירה ומשאבים? ויש תסכול נוסף: בשל אופיו של המקום הוטלה צנזורה לא רק על ביטויים הקשורים בעולמה הארוטי של אלמה, אלא גם נאסר כאן כל גילוי של עירום. כשהצייר קוקושקה מתעלס עם בובה, הלבישו אותה כאן כמו נערה חסודה ממאה שערים. כך נוצר עולם דקדנטי בפני עצמו, כי בלי סקס אין קיום של ממש לאלמה, שהייתה ה"מוזה" במיטותיהם של גברים רבים בחייה. בעיה לא פחותה טמונה בכך שהתקשיתי לראות קשר מהותי בין ההצגה והחללים שביניהם התרוצצתי. החללים האלה לא מעניקים תובנות מיוחדות לסיפור, פרט לאפקט המרשים כשלעצמו. גם לחוויה רגשית של ממש לא זכיתי בין החללים הרבים, מול משחק צעקני לרוב. ממילא נוצר פער מביך בין השיטפון המילולי של ההצגה לבין הממדים הגרנדיוזיים של ההפקה.
אחרי 13 שנה הגיע האוונגרד הזה לירושלים, לאחר שהוצג ברחבי אירופה. למרות ההיקף הכביר והמרשים של ההפקה, נותרנו עם טקסט קלוש ושטחי לעתים. הבמאי פאולוס מנקר, בכל אופן, הוא בעל דמיון יצירתי רב, אבל לא הבנתי מדוע הוא מעלה את העולם הדקדנטי של וינה בהצגה דקדנטית מצד עצמה, מרשימה ככל שתהא. במוזיאון המחתרות, בכל אופן, אין מקום לסקס.
"אלמה", מוזיאון המחתרות, ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם