זו אינה בושה לקבל פסאודו הלם-קרב בפולידרמה שבה נשחטות ומוגשות למשתתפים
שלוש האחדויות הקדושות של התיאטרון, כאשר והצופים הם במקרה הגרנדיוזי הזה שותפים לא רק בראיה ובשמיעה אלא גם בזלילה ובסביאה;
נכון שהנציג האיראני של משרד הביטחון, המנהל כיום את מה שמכונה ''מוזיאון אסירי המחתרות'' שבו הוצאו להורג (במקרה זה על-ידי שלטונות המנדט הבריטי) למעלה ממאה וחמישים אסירים ערבים - מנע כמיטב אימפוטנטיותו את קיומן של הסצנות האירוטיות (ועל זה לא נותר אלא לומר: ''חבל על דאבדין ואינם משתכחין'') אבל מכאן ועד לא להיסחף בחווייה הדרמטית המיוחדת והייחודית הזאת צריך להיות אטום רגשית, שכלית וגופנית;
נכון שזו אינה בושה להיות כזה, אבל זה גם לא כבוד גדול.