תרבות הסמוך: המהדורה החדשה של "ילקוט הכזבים" מעוררת שאלות
53 שנה אחרי צאתו, "ילקוט הכזבים" זוכה למהדורה חדשה ומורחבת. האם מדובר בהוויה שכבר עברה מהעולם? עד כמה התרבות הפלמ"חניקית השיקה לתרבות המזרחית? ומה היה אומר על כל זה סמוך הגדול? כרמית ספיר-ויץ חזרה עם התשובות, וגם עם שני צ'יזבטים שמעולם לא פורסמו, באדיבות חיים חפר
להזכירך, על חלק קטן מהם נמנים: סמוך הגדול וסמוך הקטן, אבו ליש, עבד מיכאלי, חיים ג'ורי הוא חיים גורי, הדוקטור משה סנה, יגאל פייקוביץ' ואחרים...להבנתנו יש הבדל משמעותי בין כזב/צ'יזבט לבין שקרים: הראשון נועד לעשות רושם, ליצור הווי ולכידות, לצאת ממבוכה רגעית ועוד. השני - למען צרכים אישיים כגון כסף ושררה וזה לא בפלמ"ח...בקשתנו היא כי תמצא עוז בלבך לחזור בך ממילותיך אלו".
(מאי 2007, חברי פרלמנט גבע פונים למבקר המדינה מיכה לינדרשטראוס ומנסחים את כל התורה על רגל אחת)
- הזירה הלשונית גאה להציג: לקסיקון "ילקוט הכזבים"
במרוצת השנים התפרסמו כמה וכמה ספרי צ'יזבטים. האוסף הידוע מכולם הוא "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר שראה אור בראשונה בשנת 1956 ויצא בכמה מהדורות. עכשיו הגיע תור הילקוט לשוב אל השכם. מדורת השבט שסביבה סופרו אותם סיפורים בקושי מצליחה לשמור על הלהבה, אבל הכזבים נותרו כזבים.
50 ומשהו שנים אחרי המהדורה הראשונה, רואה אור בהוצאת אריה ניר מהדורה חדשה ומושקעת ובה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר ו-120 ציורי צבע, רישומים ודיוקנאות של דני קרמן.
"רשמתי
אפשר לשכוח מהרעיון שבכך ייחתם הילקוט לנצח. על פי חפר, יש מקום לכולם: "את מה שזכרתי מיד - הוספתי. היו עוד דברים שבוודאי חסרים שם, למשל, פזמונים של ערבים. יש לי עוד סיפורים שלא נכנסו כי אריה ניר המנוח אמר 'די, מספיק'. אבל אם תצא עוד מהדורה, אוסיף אותם".
אחרי מלחמת העצמאות הקימו משה שמיר, אהרן מגד, ט' כרמי וחיים גורי את כתב העת "משא", שם פרסמו דן בן אמוץ וחיים חפר את "ילקוט הכזבים". השניים נעזרו באלופי הכזבים הפלמ"חאים - שאול ביבר, ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים. מדובר באחד התוצרים התרבותיים המובהקים של הפלמ"ח. ספר זה כשמו כן הוא - קובץ של כזבים וסיפורי מעשיות.
על רוח הספר מעידים דברי ההקדמה של העורכים: "מי היה מאמין כי ספרון צנוע וחסר יומרות זה קשור (אם לא אחראי) במידה זו או אחרת להתאבדותה של מרילין מונרו, להתמוטטות הבורסה ב-1953, להתמודדות בין פרס לרבין ולפרשיות עלומות אחרות? מי היה מאמין כי ספר פעוט זה יתורגם ל?14 שפות שונות (ביניהן סוואהילי, בורגונדי ואנשובי - אם לציין רק את הידועות שבהן).
"תרבות המעגל", כפי שכינה זאת חיים גורי, כללה את הישיבה סביב המדורה, והתגלגלה לכדי שירים וצ'יזבטים החוזרים ומספרים על האימונים, על הפג עולות, הקרבות והחופשות, ועל היחסים המיוחדים שנרקמו ביחידה בין הלוחמים למג פקדים ובינם לבין עצמם.
"אמנם חיים חפר כועס עליי, אבל האמת היא שדן בן אמוץ פנה אליי קודם", חושף אבי הלהקות הצבאיות, שאול ביבר, את ראשיתו של הרעיון לגלגל את הכזבים לפתחו של ספר. "הוא ידע שאני יודע לספר סיפורים, אבל אני לא האמנתי בזה מפני שזה נראה לי דבר תפל, אוסף של הצחקות. לדן היה יותר שכל ממני. היה לו כישרון בלתי רגיל לדברים כאלה".
לימים קיבל "ילקוט הכזבים" מעמד של "ספר חובה בכל בית", עובדה שביבר מנסה להסביר: "פעם אורי זוהר אמר'יש לי בדיחות, אבל רק ישנות. למה? מפני שהן טובות. דבר שהוא טוב - נשמר. דבר שהוא לא שווה - נשכח'. מספרים על משה שרת ששלח מברק: 'אשר יגורתי בא', אז שלחו נהג להביא משדה התעופה את אשר יגורתי. או שהיה כתוב בעיתון שהארון של אוסישקין יגיע לשדה התעופה, אז אבו ליש שאל: מתי יגיעו שאר הרהיטים? זה תמיד מצחיק. יש פשוט בדיחות שמחזיקות".
אנחנו מדברים על תקופה של מאבק, קרעים אידאולוגיים ובעיקר בלגן. לכאורה, לא מצחיק.
"על זה יש לי סיפור: יהודי אחד נמצא ביער. עובר יהודי אחר ושומע אותו נאנח. הוא אומר'מה קרה לך?' השני אומר 'התנפלו עליי גזלנים ודקרו אותי'. שואל אותו היהודי 'כואב לך?' והפצוע עונה 'רק כשאני צוחק'. הרעיון בפלמ"ח היה למצוא בכל מצב קשה את הדרך האופטימית של ההומור ולא להתייאש. זה בשונה מתנועות פשיסטיות שלוקחות את עצמן ברצינות. בפלמ"ח, אפילו ההמנון 'מסביב יהום הסער' הוא לא בומבסטי".
אז מה סוד הקסם של "הכזבים"? ככל הנראה, סוד הקסם של הארגון שברא אותם. יוסי אלפי מסביר: "היו סיפורים על ההגנה, האצ"ל והלח"י, אבל הפלמ"ח היה פרוע. היו בו המון אנשים מכל מיני גילים, עם כל מיני יכולות בשק אחד ואוטומטית נוצר משהו קצת מופרע. כל אחד רצה יותר להוכיח לשני כמה הוא היה גדול. אחד הסיפורים היותר יפים הוא על הדוידקה.
המפעילים היו כאילו גברים, אבל הסיפור האמיתי ששמעתי מנתיבה בן יהודה, זה שהשניים הטמבלים האלה חרבנו במכנסיים ופחדו להפעיל את זה. היא אמרה 'טמבלים, לכו מפה. אין לכם ביצים?', והיא הפעילה והצילה את צפת. אתה לוקח אנשים כאלה ביחד, כשחלקם עוד ממציאים את החיים בגיל ההתבגרות, וזו התוצאה. אתה תמיד אומר'רגע, יכול להיות שזה היה? אולי לא?'".
אחד הדברים הבולטים הוא השעשוע העצמי. מצד אחד סיפורים שמתאפיינים בהפרזות מכוונות, ומצד שני העין שבוחנת אותם בחיוך.
אלפי: "אנשים בגילי, שהיו ילדים בשנות ה-50, גדלו על זה שהפלמ"ח היה מיתולוגי והרואי. לא ידעתי שבוג'רס זה בערבית. חשבתי שזה מיידיש. אני שברחתי מערבית, ובאתי לארץ בגיל כלום בשנת 1949, התחנכתי בשנות ה-50 על ידי מורים מהפלמ"ח שמדברים ערבית".
אז אולי בכלל הפלמ"חית והכזבית נתנו לגיטימציה למזרחיות?
"פלמ"חית נתנה לגיטימציה לערביות, שיש לה קשר ישיר ליהודיות. היא לא נתנה לגיטימציה למזרחיות. כל המיתולוגיה היהודית היא מיתולוגיה ערבית. היא עובדת על הפלמ"חניק לחזור לבית אבותיו, לאותו מקום שבו המיתולוגיה מתרחשת. כל המוזיקה היא ערבית - שירי רועים, הטון, המחול, הריקוד, הג'סטה, ללכת עם כאפייה. מבחינתי, השילוב של הכובע טמבל והכאפייה הוא בדיוק כמו הביטוי המעורב 'יאללה ביי'".
אפשר לקבוע שמדובר בהומור על-זמני?
"אולי. ברור לי שהקליינטים הראשונים הם אנשים שיחפשו את הילדות ואת הנעורים שלהם. בשנת 1967 היה ברור שזה נגמר. הפלמ"ח הפך להיות בית האבות של המיתולוגיה הישראלית. האמת שאנחנו לא יודעים מה היה. תמיד אני שומע מזה שלא סיפר, שזה שסיפר סיפר סיפורי אלף לילה ולילה. כל אחד רואה את הלילה ולילה מהצד השני".
שמואל רבינוביץ היה מפקד מחלקת הפלמ"ח בראשון לציון והאזור. לכל בעיה השיב: "אל תדאג, סמוך" וכך דבק בו הכינוי "סמוך הגדול". כשהיה בן 37 לקה בלבו ומת. הכינוי "סמוך" הוצמד אל אחיו הצעיר שמשון, הלוא הוא "סמוך הקטן", ועלילות צמד ה"סמוכים" מובאות בהרחבה ב"ילקוט הכזבים". שמואל רביב (רבינוביץ'), בנו של סמוך הקטן הקרוי על שם דודו המנוח, מספר: "כשהייתי בן 14 הלכתי לפנימייה צבאית בחיפה ולא העזתי להגיד שאבא שלי הוא סמוך הקטן, כי זה היה קצת פתטי. לא הרגשתי נוח עם ההתרפקות על הדור הקודם.
כשהגעתי לי"ב, גילו שאבא שלי הוא סמוך הקטן. מאז הזמינו אותו בערך כל יומיים לשאת הרצאה בחיפה. כמעט שלא היו לי שיחות עם אבי על פלמ"ח כי הייתי נוכח כל הזמן עם החבורה הזאת: עשינו כל ליל סדר שני יחד במשך כ-50 שנה, נפגשים בקביעות שלוש פעמים בחודש, נוסעים לטייל. הם היו דמויות ולוחמים מפוארים ומוכרים. בכל מקום שהם היו נוסעים בארץ היו מתייחסים אליהם בכבוד גדול".
עד כמה יש פער בין הדמויות בספר לדמויות במציאות?
"'ילקוט הכזבים' מתאר פן מאוד ספציפי מכל המאפיינים של החבורה הזאת. החבר'ה האלה שמרו מאוד על התבנית הפלמ"חניקית שלהם. הכזבים היו החלק השולי של זה. מכיוון שכתבו את 'ילקוט הכזבים' הם הפכו לעיקר, אבל העיקר שלהם היה בעצם יצירת היהודי החדש בא"י עם השליטה בנשק, הידע הטופוגרפי, יכולת הניווט והפגנת הנוכחות. הכזבים הם תוצר לוואי של זה. זה כמו הסיירות של היום שלא יכולות לסבול את זה ששוטר צבאי יעצור אותן. ככה היו הפלמ"חניקים: יגידו להם לא לגנוב תרנגולות מהלול כדי לעשות קומזיץ? הכזבים הם חלק מפולקלור או מתמונה הרבה יותר רחבה של 'אנחנו עושים משהו חדש'".
בוא נדבר רגע על סמוך.
"הרבה אנשים מזהים את ה'סמוך' עם החפיף, ואני מוכרח לתקן את הטעות 'סמוך עליי' זה לא 'יהיה בסדר'. זה ההפך המוחלט והגמור. זאת המורשת שאני סוחב - זה לא יהיה בסדר אלא אני אדאג שיהיה בסדר. ה'סמוך' היה שיא האחריות, שיא הדבקות במשימה ושיא האמינות. גם היום, כשאבא שלי לא איתנו כבר 20 שנה, אני סוחב את מורשת הפלמ"ח מכוח האהבה לאיש הזה ולמה שהוא מסמל. אין יום שעובר בלי שאצטט ממנו משפט. הכזבים הם רק חלק ממערכת שלמה של חוכמת חיים, הומור, לקחת את החיים בקלות ואהבת אדם".
אחד הגורמים החשובים בהווי הפלמ"ח היה אופן השימוש בשפה ויצירת הסלנג. לוחמיו דחו את העברית התקנית ואימצו שפה מעורבת במילים בערבית וברוסית, כביטוי של בוז והתרסה כנגד השפה המליצית ומלאת הפב תוס שהייתה נהוגה ביישוב. בהקדמתו לספר, מכחיש דן בן אמוץ את זיקתם של הסיפוב רים למקורות העבר.
"לא נתפלא, כמובן, אם דב סדן יגלה כאן כזבים שיזכירו לו חידוב דים מלבוב או מברלין", כתב. "בעניין זה לא נוכל לעשות דבר, שהרי דב סדן מסוגל, כפי שאנו מכירים אותו, להוכיח שיש דמיון בין הסיפורים הכושיים מקונגו הבלגית לבין סיפוריו של הרבי מבעלז...".
50 ומשהו שנים אחרי - האם השפה הכזב בית גוועה?
"מילים לא מתות, הן עולות על המדף", אומר רוביק רוזנטל, "' ילקוט הכזבים', בניגוד לגשש החיוור, הוא לא שפה. הוא מתאר סגנון מיוחד מתקופה מיוחדת שיש לה גם היבט לשוני. יש הרבה מאוד בדיחות בילקוט שהן על עבב רית של בית מרקחת.
כשרוצים לדבר על אדם שיש לו רטוריקה ריקה, מדברים על משה סנה (הדוקטור), שיום אחד מצאו באחת הרשימות שלו הערה: 'להרים פה את הקול כי הנימוקים לא משכנעים'. הם מייצגים את הדור שהחל להפוך את העברית הדיבורית ללב העניין. יש ביטויים שמייצגים חוכמת חיים ויש בהם קריצה ורעיון, כמו'אין לך אופי' שכוון לכך שאדם שמקשיב לדעת הקהל תמיד ייצא רע".
אז מה יעלה בגורל הילקוט בעתיד?
"זה שלאגר היסטרי", קובע ד"ר איתמר לוי מחנות הספרים של איתמר. "חיילים ואנשים צעירים מבקשים אותו בגלל הסיפורים. אין לנו פולקלור אחר. זה הווי ישראלי שאת לא יכולה לספר לאמריקני או לאנגלי".
"כשהחלה מלחמת העצמאות תפסו את ג'מיל ביפו. אמרו שיצטרכו להרוג אותו כי הוא יהודי. אמר -תעשו מה שאתם רוצים, אבל תנו לי להגיד את ה'פאטווה', אותה תפילה שאומרים המוסלמים לפני מותם'. נתנו לו, ולא יכול להיות שיהודי יידע את הפאטווה. אמרו לו 'בסדר, אנחנו רואים שאתה מוסלמי'. אמר 'תודה רבה', קם וברח. אז מיפו לת"א היה מאתיים מטר, והוא הפך לאחד הסוכנים הכי חשובים שהיו במוסד. ערמומי, הכיר את הערבים טוב מאוד והביא הרבה תועלת".
"במאורעות 1936-1939 האנגלים בנו את גדר הצפון. לנחום הורביץ מכפר גלעדי נתנו 50 לירות כשהלירה הייתה לירה. אמרו לו 'לך, תקנה ותביא קבלות על חומרי בנייה. הוא חזר והתברר שבסך הכול היו לו קבלות על עשר לירות. שאלו אותו 'איפה השאר?' אמר 'תרשמו שונות'. נו, ככה מתחילה השחיתות".
נא להמתין לטעינת התגובות
