קו המשווה: הנוֹבֵּל והנוֹבֵל
עמוס עוז כתב אוטוביוגרפיה מעולה שמספרת את סיפור נעוריו, אבל מצד שני, בשנים האחרונות הוא הוציא שלושה ספרים גרועים במיוחד. ומצדי? הוא ראוי. וגם: משהו לשמחת תורה ופתרון חידת סבינה מסג
- ביג בן: מעג'מי, דרך טרנטינו ועד גורי אלפי - תובנות השבוע של מנחם בן
כי מצד אחד, מונחת לפנינו האוטוביוגרפיה המעולה שלו, "סיפור על אהבה וחושך", המספרת את סיפור נעוריו (מה עם החצי השני?) , ומצד שני, מונחים לפנינו שלושת הספרים הגרועים במיוחד שהוציא לאור בשנים האחרונות, החל מ"פתאום בעומק היער", ספר מאולץ לבני הנעורים, הנקרא כמו נסיון מאומץ לכבוש את הקהל של הארי פוטר (למרות שגיבורו הוא מין הארי קוטר כזה) , דרך "חרוזי החיים והמוות", ספר שמזייף אפילו את הייאוש, ובאחד משיאיו מבטיחה המעריצה, כי "האיבר שלך הרפוי דווקא חודר אותי עכשיו ומגיע לי כל כך עמוק"; ולבסוף, הכישלון המהדהד האחרון שלו , "תמונות מחיי הכפר", שבו אסף עוז את כל סוגי האומללות ,המדווים , הריחות הרעים, ההזנחה והגועל, מתוך איזה סאדו-מאזוכיזם קשיש ונטול קסם במיוחד.
שנדגים משהו מתוך "תמונות מחיי הכפר" כדי שניזכר במה מדובר? הנה דגימת גועל קטנה אחת: "רבים כאן בעלי המום, מגודלי הזפק, רפי השכל , מעוותי האיברים, נעווי הפנים, זבי הריר", ובהמשך, "כולם כאן מולידים עם כולם: אח עם אחותו, בן עם אמו, אבות עם בנותיהם". מאיפה צמח לעמוס עוז הסיוט הזה? לא ברור, אבל ברור שאנחנו סובלים.
הסכנה היא שזכייה של עמוס עוז בפרס נובל תאיר באור מחמיא ושגוי גם את כישלונותיו הספרותיים הקשים מן השנים האחרונות, ותשבש את הטעם הציבורי, כי כל העניין הוא להבדיל בין טוב לרע. וככה עומד לנו מצד אחד , "סיפור על אהבה וחושך" הראוי מאוד לפרס נובל (ונדמה כי נכתב במחשבה תחילה לזכות בו, ולכן הוא אישי ולאומי גם יחד) , ומצד שני , העיוות הנורא של "תמונות מחיי כפר" . למה, למה לא העניקו לעמוס עוז את פרס נובל ב-2002, והיו משחררים אותנו מן ההתלבטות? מצד שני, פרס נובל הוא כבר מזמן לא מה שהיה פעם. אז שייתנו. לפחות בשנה הבאה.
אני שומע את פרופ' ישראל קנוהל מן החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים מסביר לילדי ישראל, בשיעור הבוקר הפתוח בערוץ 2, כי סיפור המבול, כמו גם סיפור בראשית, רצופים סתירות. אבל אין שום סתירות בתנ"ך, ופרופ' קנוהל פשוט לא יודע תמיד לפרש.
הנה הוא מוצא סתירה כביכול בסיפור הכפול על בריאת האדם: מצד אחד כתוב כי "זכר ונקבה ברא אותם", כביכול בבת אחת, ואילו בפרק הבא כתוב כי קודם נברא האדם, ורק אחר כך נבראה חוה, מצלעו, אלא שאין כאן שום סתירה. כי קודם, בפרק א', ניתנה לנו תמצית העניין המהותי, "זכר ונקבה ברא אותם", ואז פירוט ההתרחשות: תחילה האדם, ואז הצלע
באותו אופן אין סתירה בין המספרים "שתיים" ו"שבע", כפי שטוען הפרופסור, בסיפור המבול. נכון שאלוהים הנחה תחילה את נח להביא "שניים שנים אל התיבה", כשאחר כך נאמר כי מן החיות הטהורות ייקח "שבעה שבעה איש ואשתו", אלא שאין כאן שום סתירה. כי באמירה הראשונה, "שניים שניים" התכוון הכתוב לומר כי החיות יילקחו תמיד זכר ונקבה, זוגות זוגות (ומכאן מושג ה"שניים"), ואילו בהמשך מפורט לנו כמה זוגות יילקחו מכל בעל חיים. אילו היה פרופ' קנוהל מאומן בקריאת שירה, הוא היה מרחיב בהחלט את כושר הפירוש שלו, ומבין שאין סתירות בתנ"ך. והכול הוא קוצר המשיג של הפרשן.
בְּאַגָּדָה סִינִית עַתִּיקָה/ גִּלִּיתִי עַל עַצְמֵנוּ/ שֶׁכְּבָר בְּהִוָּלְדֵנוּ דֻּבַּר בָּנוּ גָּבוֹהַּ,/ וְהָאֵלִים קָשְׁרוּ בְּסֶרֶט /אֶת רַגְלֵינוּ, /וּבַיָּמִים צָמַחְנוּ מִמֶּרְחָק/ וְהַשָּׁמַיִם הֻתְאֲמוּ לְמִדּוֹתֵינוּ.
שנים ניסה גבריאל מוקד לדעת מי כתב את השורות המקסימות האלה, שהגיעו ל"עכשיו", ושם מחברן אבד. אחרי עשרות שנים התגלה שהמחברת היא סבינה מסג, ב"שיר ישן" , שכללה בספר שיריה החדש שהופיע זה עתה ("מונוגמיה עילית" סידרת ריתמוס/הקיבוץ המאוחד).
נא להמתין לטעינת התגובות
