שניים פוחזין: ביקורת על המשוררים עדי עסיס ויובל גלעד
עדי עסיס הוא משורר מוכשר, אבל הסופרלטיבים שכתובים עליו בגב העטיפה מזיקים לו מאוד. ויובל גלעד הישיר הוא שילוב מעניין בין סומק ושבתאי. רן יגיל על שני ספרי שירה חדשים
עדי עסיס. צילום: יח''צ
הוא מעלה על נס את רגישותו של המשורר הארצי גס הלשון, שאת הפואטיקה שלו אנו מכירים היטב מבית מדרשם של מאיר ויזלטיר ("קח שירים, ואל תקרא/ עשה אלימות בספר הזה:/ ירק עליו, מעך אותו/ בעט אותו, צבוט אותו", מתוך "קח") ויצחק לאור ("היא מזדיינת בקלות, או כמעט לא זזה כמעט/ כל הדפיקה או מסייעת/ בתנועה קלה של הישבן שלה/ לאקט החדירה וקופאת/ או משתוללת", מתוך "נערת הרוק").
שירה מעין זו מבקשת למחות ולשנות את פני העולם באמצעות המילים. בהכרח יתגלגל משורר שכזה אל המבע הפוליטי וכך גם עדי עסיס. הנה שיר פוליטי-חברתי-אישי חזק ומקורי שלו על "משה דיין 2009":
"כבר שנים/ אני מעמיד פני מת/ כשנשים יחפות דורכות עליי/ בדרכן לחדר הרחצה./ סבון בין שיניי,/ זוחל מאחור להפתיע/ ישבני אישה./ רחשם כפיוט באוזניי/ ניחוחם כיסמין באפי./ / לא, מוטב שאיעצר כאן,/ סמוך לחור המנעול,/ לא עוצם עין".
עם זאת, עסיס נוטה להתחכמויות, מעין דאחקות פואטיות גברתניות בשביל החבר'ה המעקרות את הרצינות מאמירותיו. זה נחמד, קצת חנפני; אבל זאת לא שירה חשובה, ודאי לא שירה גדולה. הנה דוגמה לשיר קצרצר כזה, המבקש לעמוד על הפער שבין האמנות הנצחית הקפואה והאנושות החמה בת החלוף:
"כל הלילה בלובר/ אורב/ לפיהוק של המונה ליזה".
אף את קטעי הפרוזה המנמרים את רצף השירים לא אהבתי. יש בהם דיאלוגים שבמרכזם התחכמות לשונית ותו לא. אם עסיס רוצה להפוך את הבוטות שלו לנשק חם פואטי, כלומר אם הוא מבקש להפוך משורר מרכזי במיליה, הוא חייב לזנוח את החוכמעס ולהיות מחויב.
רגעים יפים יש לעסיס כמשורר כאשר הוא מרחיב מעט את יריעת השיר ועוסק בדברים שבינו לבינה. או אז הבוטות שלו משחקת לטובתו מבחינה פואטית, מכיוון שהוא נקי מכל גינוני הפוליטיקלי קורקט ונותן את כל הלב שלו כמו בשיר "עליי לעזוב":
"הברז במטבח מטפטף/ כמו שעון./ עליי לעזוב./ עוד מעט תחזרי/ תחלצי את נעלי העקב שלך/ ותגלגלי אותן על הרצפה./ / עליי לעזוב/ בטרם אראה את קרסולך/ לפני שתניחי את המפתחות על השולחן/ ותפני אליי את מבטך./ / אני אוהב אותך./ לבי מטפטף כמו סמרטוט./ עליי לעזוב".
איך אמרו הגשש החיוור במערכון "קרקר נגד קרקר": תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר.
משורר אחר, ישיר כעסיס אך מעודן ממנו באמירותיו, הוא יובל גלעד. גם הוא מיואש מהשירה ומהביטוי הפיוטי, כפי שאפשר להבין משם ספרו "בית קברות לשירים" שהוא שם מחאתי, אבל את יובל מצילה מן הפשטנות הבוטה ההבטה בנוף. יש לו יכולת לירית להביט ברגעים אינטימיים חמים בחיים, ניואנסים, ולתרגם אותם למעין שירה מושגית על הדף.
"לפני כנסיית/ סנט פטר ביפו/ עומד דקל/ על קצות אצבעותיו/ כי מבנה האבן/ מסתיר את האור/ כמו הדת/ את אלוהים".
במהלך קריאת הספר באתי לידי מסקנה כי גלעד הוא שילוב מעניין מאוד בין פואטיקת "הדימוי על דימוי" המוכרת של רוני סומק, אשר ירש מיהודה עמיחי, והשירה הקונספטואלית החסכנית המינימליסטית, הלמדנית, הנתחנית, המפרקת והקרה של אהרן שבתאי. השילוב הזה של שני משוררים טובים מאוד וכל כך שונים - סומק ושבתאי - מתגלם ביובל גלעד ויוצר שירה מעניינת, מורכבת ונגישה כאחד.
"הפיליפיני/ אוחז ברוך/ ביד הזקן/ שני גולים/ חופרים יחד/ זהב חמלה/ שתי ישויות/ מצאו פרצה/ בגבול בודד/ בין בני אדם".
הנשק החם. עדי עסיס, הליקון 61 עמ'
בית-קברות לשירים. יובל גלעד, עתון 77 46 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
