חינוך גבוה: ביקורת על "חסד"
ספרה החדש של טוני מוריסון מנסה לחנך את גיבוריו ואת קוראיו. לתוצאה יש נטייה להעיק
כמעט בכל תשעת ספריה של מוריסון יש אהבה גדולה מהחיים שנגמרת ברע, עד שלפעמים נראה כאילו מוריסון כותבת את אותו סיפור ורק מחליפה את שמות הגיבורים. בין אם זה אב שאונס את בתו מרוב אהבה ("העין הכחולה ביותר"); אם המציתה את בנה כדי לגאול אותו מייסוריו ("סולה"); גבר בן 50 היורה באהובתו הצעירה שנטשה ("ג'ז"); או אם המנסרת את גרונה של בתה בת השנתיים, כדי לחסוך ממנה את חיי העבדות ("חמדת").
גם ב"חסד" שיצא לפני שנה, והורק בזריזות מרשימה (ואיכותית) ללשון הקודש, הגיבורה היא "נערה נכת אהבה". קוראים לה פלורנס: שפחה בת 16 ובת תערובת לאם שחורה ולאב לבן, המספרת כאן את מסעה אחר אהוב לבה, חרש הברזל, שאמור להציל את גבירתה ממחלת האבעבועות השחורות. הזמן הוא שלהי המאה ה-17, ואמריקה היא עדיין אומה בחיתוליה שלא סגורה על עצמה מה היא רוצה להיות: ערב רב של "שחורים, ילידים, לבנים, מולאטים, עבדים משוחררים, עבדים ושכירים-משועבדים", הנעים במרחבי הפרא הבתוליים שבין מרילנד ווירג'יניה, לאזור שהוא היום צפון מדינת ניו יורק.
טוני מוריסון
צילום: AFP
מוריסון היא כמו תמיד סופרת שקל להעריך אך קשה לאהוב, עם סגנון ערבסקי שאפשר לזהות מקילומטרים, לטוב ולרע. לזכותה ייאמר, כי לא הרבה סופרים מצליחים לייצר לעצמם קול פרטי ומזהה, אפילו שאגלי זיעתה "הספרותית" מבצבים כאן בין השורות. מין שילוב של עלילה היפר-ריאליסטית, מונולוגים של זרמי תודעה, מוטיבים סוריאליסטיים וסימבוליקה טעונת רז, שנותנים לטרגדיות הפרטיות נופך של סיפור מיתולוגי. התוצאה הסופית היא מאכל תאווה לשיעורי ספרות על פואטיקה של רוע/סבל/אכזריות ולפעמים גם חסד, אבל לא ממש מוצר ששורט בנשמה.
בספר מאסותיה "משחקים באפלה", פרשה מוריסון את טרוניותיה על עמיתיה הסופרים שלא נתנו ביטוי הולם למקומו של השחור בחוויה האמריקנית, מה שגרם לה לגייס את כל אונה היצירתי לשיקום כבודם האבוד של בני עמה. בספר הנוכחי היא אמנם מטשטשת את הגבולות בין
שחורים ללבנים (ולו משום שבעת העלילה היו גם עבדים חיוורי פנים וגם שחורים בני חורין), אך עדיין לא מפסיקה לחנך את גיבוריה וקוראיה כאחד. בין אם במוסרי השכל מובלעים על כוחה ההרסני של אהבה טוטאלית, ובין אם בנפנופי אצבע מפורשים בנוסח: "לקחת בכוח שלטון על אחר הוא דבר רע; לתת לאחר שלטון על עצמך הוא דבר מושחת".
העניין הוא, שלספרים מיסיונריים יש הרגל מגונה לעייף ולהעיק, גם כשהם נלחמים למען מטרות צודקות, קל וחומר מובנות מאליהן, כמו הוקעת עבדות השוללת מבני אנוש את זכויותיהם האנושיות ה"מובנות מאליהן" (בניסוחם המבריק של האבות המייסדים). פשעים קולוסליים כמו 150 שנות עבדות לא צריכים, בקיצור, מסעות צלב, שיסבירו כמה הם היו מחרידים. כך שלו אני במקומה של מוריסון, הייתי שואף להיות קודם כול סופר שהוא במקרה גם שחור, ולא שחור שכותב ספרים.
"חסד", טוני מוריסון. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 171 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
