הזוג השורד: עמוק בבוץ
אחרי פרק מלוכלך שבסופו הוכרע קרב הבוטוקס של הרגע, הצלע הנשית הרגישה צורך לפנות ללב של העורכים, בעוד הצד הגברי מסתכל קדימה לקראת השנה החדשה ומסמן קורבן שיביא שינוי
סופסוף זכינו לצפות במפלתו של השבט הסגול, לראות את ציפורני הפרנץ' נשלפות ואת ההדחה הראשונה בטינאגו קורמת עור וסיליקון. תודה לאל ולזיו. הבנתי מאד את הדילמה של השבט - מצד אחד רצוי להדיח את קריספל, שמתגעגע הביתה ולא מצליח לישון. המנופאי התחיל מרוב ייאוש לדבר עם אינה בגוף שלישי, ממש כמו עידן קפון, והפחיד את כולם. עבור אנשים כמוני וכמו אביגיל, זה היה ממש סקארי, אינטימידייטינג.
מצד שני ניצבה ריקי, שבאופן כללי עיצבנה בלוחמנות שלה אבל הייתה חיונית להתלקחות הדרמטית של שבט טינאגו. ליאורה, שבלי להניד לרגע את עפעפי הבוטוקס שלה, החליטה להעיף את המתחרה שלה על תפקיד האימ-אימא של השבט ולגרום לקריספל להישאר באי עם כל השרצים.
הקרב הוכרע דווקא על ידי הבליינד-סיידר טל א', סוג של אליל חסינות בזכות עצמו, שבסוף הבין שהרעל ששופכת המורה המחליפה לא ממש עוזר לשבט. ליאורה שיחקה אותה כשלחצה על כל הכפתורים הנכונים, מטל הירוק עד טל עם הריבועים, אחד אפס לבוטוקס. וכדאי להסתדרות המורים לפתח קורס, כולל גמול השתלמות, שמסביר התנהלות קבוצתית מהי. ביי ביי מיס ריקי, שלום כיתה א'.
בן: יש לי תחושה שאם הפרק של אתמול היה נמשך 42 דקות, ממש כמו בארה"ב, היינו מקבלים בובה של פרק. קצת מכל דבר, בלי לחפור יותר מדי ובלי דיונים מרתוניים אל תוך הלילה על מי להצביע. נדמה לי שאפילו השיחות בין השורדים על ההחלטה הגורלית נמשכה פחות מהכיסוי שקיבלנו על הנושא בפועל.
שאלת יעקב או ריקי אולי היתה הנושא המרכזי, אבל מבחינתי היה מדובר בסיפור חסר מתח לחלוטין וב-WIN WIN SITUATION (גם אני למדתי אנגלית מאביגיל). השניים הצליחו להמאיס את עצמם עלי במידה שווה, כך שלא ממש משנה מי היה הולך, אני הייתי מרוצה.
בניגוד לנישת הפלקט, דווקא אינה הרזונת הוכיחה שיש לה עמוד שדרה. מצד אחד, העמידה את ד"ר ג'ייקוב ומיסטר הייד במקום, ומהצד השני הגנה בחירוף נפש על ריקי. אביגיל כבר הלכה צעד אחד קדימה וממש ירתה לכל הכיוונים במועצה. בסוף יעקב וליאורה הראו לשתיים שלא צריך להיות נמרוד הראל כדי ללמד מישהו לעוף, ולפי מבטי ה"לקחו לי את הדובי" של אביגיל, נראה לי שהיא היתה מעדיפה באותו הרגע להיות דווקא ב"הרווק".
נועה: שוד ושבר! רגע לפני החג וכל הבית התמלא בבוץ. בוץ בחריצים, בוץ בנעליים, בוץ על המסך, על הטוסיק של יעל. משימת הבוץ הייתה כל כך ארוכה ונמתחת שהרגשתי כאילו אני בעצמי מרוחה בבוץ וזיו עושה לי ווג'י ולופת אותי על האדמה החרוכה של הפיליפינים.
איכס, כמה גועל במשימה אחת. קרבות לכלוך עובדים ב"הישרדות" בדרך כלל, רק חבל ששכחו את הפואנטה ולא בדקו שבאמת אפשר לנצח משימה כזו. אחרי שלושה ניסיונות ואינספור סימני חניקה באדיבות הדס הקטלנית, הצליח זיו להביא את נטלי לעשות באיירן מינכן לטינאגו. אפילו מכבי חיפה לא הייתה כל כך מזליסטית.
בן: עשרה שקלים שאת בכלל לא יודעת באיזה מסגרת היה המשחק שדיברת עליו עכשיו. כן, גם אני התחברתי לתחושת הכדורגל, אבל יותר הרגשתי שמדובר פה במשחק המרכזי של ליגת העל. הבוץ לא היה שונה מב"אורווה" (זה המגרש בפ"ת, סתם שתדעי) והתוצאה על המגרש נראתה ברוב הדקות, בערך אותו דבר – 0:0.
אבל מעבר לאורכה הלא פרופורציוני של
בן: בניגוד לשבט טינאגו שחייב מועצת שבט כדי להתעורר, בקאראו יש מספיק עניין גם בלי תככים ומזימות. ככה זה כשיש לך אסופת ווירדוז מרוכזת בשבט אחד. הפעם קיבלנו את אחוות הגברים על גבעת הדמעות.
אחרי מסכת שנמשכה שישה פרקים ולכו תדעו כמה ימים על האי (כי אף אחד לא באמת אומר לנו), זיו סוף-סוף פתח את המכתב. התוצאה: גילינו שלעצבן יש גם רגשות. את קורות המכתב לא ממש גילו לנו, כך שיצר החטטנות שקיים בכל אחד מאיתנו, זה שרוצה לדעת למה השכנים צועקים אחד על השני, לא ממש קיבל מענה. אז הסתפקנו בקלישאות על שוויה של האהבה.
מה כן קיבלנו? שי, שמתגלה מיום ליום כמנהיג של קאראו ומוריד קצת את רושם המאפיונר לטובת תדמית חיובית יותר, לקח את הטכנאי ליום גיבוש. על הדרך הוא גילה את אחד הסודות השמורים שניסינו לשמור מכם הנשים - גברים לא בוכים, רק אם זה בהרים. אה כן, ולפעמים שרע לנו, אנחנו אוהבים גם לצעוק בקולי קולות - "שירי, אני אוהב אותך".
נועה: הו, מאז הית' לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול, לא ראיתי רגע כל כך נוגע ללב בין צמד גברברים. זיו מכה על חטא, אבל לא על ההיבריס, נפלא! שי, שבסך הכל פחד לאבד את זיו כמו שהוא מכיר אותו ונשאב לתוך מסכת רגשנית שגזלה מחיי עשר דקות חיוניות. עם זאת, הרגשתי סוג של הקלה לגלות שזיו הוא לא רק טיפוס מרתיע, גס רוח, טיפש, מעצבן ומעורר אנטגוניזם בכל מובן, אלא גם אדם פאתט, שאפילו מחוות האהבה שלו לאישתו מוגזמות ולא כנות, לפחות לא עוברות בכנות את מסך הטלוויזיה.
בן: הפרומואים לפרק הבא לא ממש מבטיחים הרבה. בלי היאבקות בוץ, או שורדים לשעבר מדובר כנראה בפרק סטנדרטי ונטול גימיקים, ואולי זה גם לטובה - לא חייבים לייצר דרמה מכל דבר. באין אקשן, הוציאו שוב את נושא היד של חנוך מהבוידעם כנשק יום הדין.
הייתי שמח לראות האם נוצרה בינתיים איזושהיא מערכת יחסים רומנטית בין המתמודדים, אולי איזה ריב חדש בין שני משתתפים שלא חשבנו עליהם. שבירה בתדמית של אנגלנדר כגולדן בוי יכולה להיות נחמדה, ובשלב הזה גם החלפת שבטים יכולה ליצור לנו עניין.
אחרי שישה פרקים בלבד טינאגו וקאראו די מיצו את עצמם מבחינה שבטית. יצאנו בעבר נגד טוויסטים לא ראויים, אבל דווקא עכשיו יכול להיות זמן טוב להכניס את היד למזוודה ולשלוף משהו.
נועה: מתי האיחוד לעזאזל? אני שואלת כי כרגע המנוע חייב איזה שמן ואין מוצא, גם לא ביד של חנוך. עכשיו כשריקי איננה וקרב הבוטוקס הסתיים, מה נעשה? גם אני תולה את תקוותיי בטל אנגלנדר, אבל לא בשבירת תדמיתו המבהיקה, אלא בכך שכל חבריו לשבט יעלו על זה שהוא די משעמם ונגרר ויאיימו, איכשהו, על מקומו כמנהיג הסגלגלים. בגזרת קאראו, אני מקווה לראות את חנוך מגבש יחד עם הדס מחנה מוצלח שמתנגד למשנתו האלימה של זיו ואת השניים מצליחים לשכנע גם את צמד הפאקצות - נטלי ויעל - להפסיק לפחד.
1. שי: "אי אפשר לראות את המנהלים בוכים", זיו: "זה מקרין חולשה על העובדים" (שי וזיו בסדנת קואצ'ינג על גבעה בפיליפינים)
2. "הפרופיל של ליאורה נמוך כמו שאני הכי מבוגרת בשבט" (אינה, ילידת 1990, מחנכת את התזונאית)
3. "אם היו לי גרעינים ובירה, הייתי שוכח שאני ב'הישרדות'". (אוהד רואה היאבקות בוץ בין בחורות בביקיני ועדיין מוצא סיבות להתלונן)
4. "עדיף לחיות מלוכלך מאשר למות נקי" (זיו נותן פייט לאלון מזרחי)
5. "יש את הקריספל של היום ויש את הקריספל של הלילה. ממש כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר טרללה" (אוהד באבחון פסיכולוגי מבית מדרשו של רוברט לואיס סטיבנסון)
נא להמתין לטעינת התגובות
