גבולות הנפיחה
ב"גבולות השליטה", סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש, תוכלו למצוא ציטוטים מוויליאם בורוז, חסן אלצבאח, ארתור רמבו, חכמים סופיים ועוד. ועוד. חבל רק שאין ממש עלילה
לסרטו החדש הצמיד ג'רמוש את השם "גבולות השליטה", שאותו נטל, כך הוא עצמו מעיד, ממאמר מכונן שפרסם פעם וויליאם בורוז, מתעדה של הנפש המסוכסכת עם עצמה. בורוז מצדו ביסס את דבריו על טקסטים חידתיים בני אלף שנה שאותם חיבר חסן אלצבאח, מחולל כת החשישין, ששלטה פעם בפלחים גדולים מאיראן ומעיראק. ומדוע שג'רמוש יחבק דווקא טקסטים שמקורם באסלאם הקיצוני של אלצבאח? בעיקר משום שהמאמינים בני כת החשישין הם אלה המכונים בשפה האנגלית "אסאסינים", וכינוי זה הפך עם הזמן למילה מערבית המגדירה רוצח שכיר. אה, נכון, עדיין לא אוזכר כאן שהגיבור השתקן של "גבולות השליטה" הוא מחסל מקצוען, שמגיע לספרד כדי לבצע חוזה לרצח מוזמן.
ג'רמוש, תמיד קצת מזויף מדי, תמיד קצת מנופח מדי, אינו מסתפק הפעם בציטוטים שנתלשו מבורוז ומאלצבאח. הוא אינו מהסס להדביק לכותרות הפתיחה של "גבולות השליטה" את השורות הפותחות של "האונייה השיכורה" ("ויהי ברדתי נהרות האלרתע / הרגשתי פתאום נווטי כי אינם / אדומי העור התנכלו להם פתע / הגופות למסמר מטרה לזינם". תרגום: ש' שלום), הפואמה האל זמנית והאולטרה פסיכדלית של ארתור רמבו הצרפתי. וכאילו לא די בערמת הפלצנות הזאת, חותכות ללא הרף את העלילה הרפה אמרות כנף מהזן הסופי. לדוגמה: "לחיים אין מרכז ולא קצוות" או "שום דבר לא אמיתי, הכול מותר" וגם "החיים חסרי ערך". ויש המון כאלה במהלך הסרט.
וגם את אמנות הקולנוע אין ג'רמוש מקפח. משום שסרטו עוסק בהוויה של רוצח שכיר, הוא הזדרז להדביק שם טעון לחברה שהפיקה את הסרט: "פוינט בלנק", בעקבות "הפגיעה בול", סרטו של ג'ון בורמן משנת 1967, בכיכובו של לי מרווין, העוסק (מעניין איך ניחשתם) במסע חיסולים של רוצח מקצוען.
ועל מה, לכל הרוחות, הסרט עצמו? לא לגמרי ברור. נכון, רוצח נשכר באיזשהו נמל תעופה לבצע משימה כלשהי במקום מסוים בספרד, ופרטים על כך בהמשך. בינתיים נע המחסל, ששם הקוד שלו הוא "גבר בודד", בין הנופים האורבניים המצטלמים היטב של מדריד, סביליה ואלמריה, פוגש בכל מיני בני אדם השואלים אותו אם הוא דובר ספרדית (והוא לא), מפקידים בידיו קופסאות גפרורים, שבתוכן מונחים פתקים עם הוראות חידתיות, כאילו מדובר פה במהדורה חדשה למחזות האבסורד "מחכים לגודו" או "הזמרת בעלת הקרחת".
כל אותו הזמן מבצע הרוצח השכיר ארבע פעולות קבועות: לא מדבר בכלל; מרבה לבקר במוזיאון לאמנות עכשווית על שם המלכה סופיה, ששוכן במדריד; שותה באופן סימולטני שני ספלי אספרסו; קורא את הפתקים, מקפלם וזולל אותם. לא נצפתה במהלך הסרט שום סצנה שבה הוא אוכל משהו נוסף. מכאן שזוהי הדיאטה המאפשרת לו לשמור על גזרה דקה, שמתלבשת בול על חליפות
ועוד משהו: האנשים שהוא פוגש הם משהו משהו. גברת אחת (פאז דה לה הוארטה), מה-זה צעירה, ממתינה לו במיטתו, מתפתלת ועירומה. בטרם תעניק לו את קופסת הגפרורים המיוחלת, יש בפיה עוד הצעה מפתה. אבל לא, הגבר הקשוח הזה לעולם לא עושה סקס במהלך ביצועה של משימה מוזמנת. גברת אחרת, פאה בגוון פלטינה לראשה (טילדה סווינטון), מעדיפה לדבר על "הליידי משנגחאי" של אורסון וולס, בטרם תעביר אליו את קופסת הגפרורים ההיא. ותמהוני אחר, שגיטרה בידו (ג'ון הארט), מנצל את המפגש החטוף כדי להעיר הערה אחת או שתיים על אודות הסרט "מחיי הבוהמה" של אקי קאורסמקי הפיני. ג'רמוש אינו מקפח חברים נוספים שלו (היאם עבאס, ביל מארי, גאל גרסיה ברנל, לואיס טוסאר), שגוזרים אף הם קופון של הופעת חטף בסרט.
לתפקיד הראשי והשתקני ליהק ג'רמוש את איזאק דה בנקולה - שחקן יליד חוף השנהב, שהספיק להופיע ב"שוקולד" של קלייר דני, "מנדרליי" של לארס פון טריר וגם ב"מונית לילה", "גוסט דוג" ו"קפה וסיגריות", שהם שלושה מתשעת סרטיו הקודמים של ג'רמוש. דה בנקולה ניחן בתכונה שאפיינה כבר גיבורים קודמים של ג'רמוש - יכולת לרוקן את פניו מכל הבעה. פורסט וויטיקר הדגים זאת ב"גוסט דוג", ג'ון לורי ב"זרים" וביל מארי ב"פרחים שבורים". שהרי לא האדם הוא החשוב בסיפור הג'רמושי, כי אם הסיטואציה והקומפוזיציה החריגה שבה היא מצטלמת.
ג'רמוש, יליד 1953, החל לביים ב-1980, כשעשה את "חופשה מתמדת", שהיה סרט סטודנטים באורך מלא. לפרסום כלל עולמי הוא זכה ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר "זרים", סרטו המקצועי הראשון, זכה בפרס "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן, תוך שהוא מקבע את מעמדו של ג'רמוש כיקיר קהילת האינדי.
מאז ומתמיד התעסק היוצר המוערך יתר על המידה במסעותיהם של גברים החוצים ערים ויבשות ("נרדפי החוק", "רכבת המסתורין", "מונית לילה", "איש מת"), אך למעשה ממוקדים במסע פנימי לגילוי אותו גלעין או ניצוץ המעצב את אישיותם, ונותן תוקף לעצם קיומם. פלצנותו של ג'רמוש ניכרת בדרך כלל באסמכתאות השונות - תורות חיים, דתות ופילוסופיות - שהוא גורר לתוך עלילות סרטיו, כדי לצקת משמעויות מי-יודע-מה חשובות לחיפושי גיבוריו. למרבה המזל, הוא מצטיין בעין מוצלחת, המשכילה להעניק קומפוזיציות מרתקות לקורי ההבל שבהם מסתבכות אצלו הדמויות.
ואכן, אם יש משהו שבגללו כדאי מאוד לצפות ב"גבולות השליטה", זוהי עבודת הצילום המבריקה של כריסטופר דויל האוסטרלי. דויל, בעבר הקרוב צלמו הקבוע של וונג קאר ויי הסיני ("צ'ונקינג אקספרס", "מצב רוח לאהבה", "2046"), מפליא להעניק ל"גבולות השליטה" חזות מסתורית מרתקת, המכילה שילוב בין צבעוניות עכורה, תאורה מעיקה, עומק שדה ראייה מרשים, זוויות צילום מפתיעות. וכל זאת באריזה מנומקת של קומפוזיציות המיטיבות לשמור על רעננות הסרט למרות מסריו המייגעים, שדומים להם כבר נצפו לפני שנים בסרטים כמו "הסמוראי" של ז'אן פייר מלוויל, "הרוצחים" ו"צ'רלי וואריק" של דון סיגל, או "גוסט דוג" מאת ג'רמוש, בכבודו ובעצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם