לשימוש חוזר: וזהו סוף הזיכרון
במשך חצי עשור, דונובן היה אלוהים. אבל מאז הוא רק הולך ונשכח, לגמרי לא בצדק
Fairytale , דונובן,1965 צילום: עטיפת האלבום
דונובן הסקוטי, עם שלל שירים שמיזגו פולק אנגלי, מחאה, פסיכדליה ושירי סמים, הפך לאמן פולחן בעת ההיא, והיה חבר מסדר הפסטיבלים החשובים בעולם וחבר אישי של ג'ון לנון, בוב דילן, ג'ימי פייג' וג' ואן באאז. הוא גם מכר המון תקליטים, ובכל זאת נשכח. תעשו גוגל על המילה "דונובן", ותראו כמה מעט כתבו עליו בעברית.
דונובן, שכונה מיד עם אלבום הבכורה שלו "דילן של בריטניה", נולד ב-10 במאי 1946 בגלזגו. הוא התחיל לנגן ברחובות, עם גיטרה ומפוחית, מושפע עמוקות מהמנטור שלו בוב דילן, אבל פיתח במהירות סגנון ייחודי משלו, מלנכולי יותר מזה של צימרמן שלנו וכבר בגיל 19 הוציא תקליט בכורה, ועד תום שנות ה-60 עבד בקצב, כשהוא משחרר שמונה אלבומים בתוך חמש שנים. כולם מצוינים.
באלבום השני, שלכבודו התכנסנו, הוא מעלה על נס את האינדיבידואל ותשוקותיו, ובועט באחוריו השמנמנים של כל מה שנופל בהגדרת "הממסד". דונובן מבצע את Oh Deed I Do של ברט יאנש, לצד שיריו העצמאיים, המצוינים, כמו Street ,Trying for The Sun ,Colours Sunny Goodge
ועוד .
כל שיר-פצצה מטווחת היטב. איכשהו, מסיבה לא ממש ברורה, דונובן נדחק לפינה כשהחלו שנות ה-70, ועל אף שהמשיך להופיע ולהקליט, רבים מדי אינם מודעים לכישרונו ולדיסקוגרפיה המרשימה שלו בין 1965ל-1969. האלבום הזה הוא נקודת פתיחה טובה.
Fairytale , דונובן, 1965
נא להמתין לטעינת התגובות
