הזירה הלשונית: עמוס קינן, אבי השפה הרזה
עמוס קינן ז"ל כתב בשפה רזה, ישירה ופשוטה שהתאפיינה במשפטים קצביים. המדור עומד על דקויותיה של שפתו, השפה של כותבי דור תש"ח. וגם: תופעת הכתוביות בעברית בטלוויזיה
רוב כתיבתו היתה בעיתונים, בסוגת הפיליטון ב"עוזי ושות'" בהארץ, בסיפורים קצרים בכתבי עת שונים ובעיקר ב"פרוזה", בשירים הכתובים גם הם כמעט כידיעה בעיתון. ממשיכו המובהק היה אדם ברוך, שכתב שפה רזה וחיבר בין ספרות לעיתונות. ממשיכים מאוחרים יותר הם אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת. קינן עצמו ככותב נשכח מעט עם השנים, ולהלן כמה תזכורות.
סוד המשפטים הקצרים. "אחד האורחים צנח על הרצפה. כוס הבירה הידרדרה אחריו והתנפצה. גחנתי עליו ומיששתי את דופקו. לא היה לו דופק. הוא מת.
'מה קרה?', שאלה האישה שעמדה בקצה.
'הוא מת', אמר המלצר".
תעודת זהות. "שמי עמוס קינן. אני אמריקאי. נולדתי בתל אביב, אני חי בתל-אביב, ושפת אמי היא עברית".
אירוניה. "כמנה ראשונה, מגישים לנו פטריות בסגנון יווני. משהו פשוט, אמנם, אבל צונן וטעים להפליא. אי אפשר
קינן והגעגועים. "ממרחקי הזמן הקולינרי/ נראות לי הקציצות של אמא שלי/ כפסגת הגסטרונומיה".
קינן וקהלת. "האם אחרית דבר/ שונה מראשיתו./ האם ראשית דבר/ שונה מאחריתו".
קינן והמוות. "נרשמתי/ בתור לאירוע מוחי, /לדום לב,/ לאונת פגע וברח/ או מטוס/ או פיגוע".
בראיון שקיימתי עם עמוס קינן לפני עשר שנים בערך, בכתב העת "פנים", דיברנו על העברית. קינן דיבר כמו שהוא כותב, במשפטים קצרים וחדים. דוגמאות:
• העברית שלי לא היתה דומה, בשום שמץ של דמיון, לעברית של סופרי דור תש"ח. אני תיעבתי את העברית שלהם ואני לחמתי נגדה ככל שיכולתי.
• שפה מדוברת זה הדבר הכי חי שישנו. היא מתפתחת מתוך עצמה, מהתחביר שלה.
• אני יכול לתאר את הספרות העברית בלי עגנון. אין לי שום בעיה. אני לא קורא אותו.
• העברית שלי באה מהאוזן, לא מהעין.
• אלתרמן כתב בשירה שלו עברית נהדרת. עברית צבעונית, עברית מאוד מזמרת. נסים אלוני כתב עברית פשוטה נהדרת, פשוט נהדרת, גם במחזות, גם בספרים. ככה צריך לכתוב עברית.
• חברי כנסת למשל, הם פשוט עילגי לשון. אני לא פגשתי חבר כנסת שבמשפט אחד שומר על שם הגוף שבו התחיל. הוא לא יודע מתי הוא מדבר ביחיד ומתי ברבים, אין לו שום מושג.
• אפשר לשקר בשפה רהוטה ובהירה. זה מה שביבי עושה, למשל. יש לו רטוריקה מצוינת והוא משתמש בה כדי לומר שקרים.
• העברית בורחת אל כפר העולם. כל מי שאתה מכיר יגיד לך פור גראנטד. הוא יגיד לך אינטגריטי, דברים שקיימים גם בעברית.
• הכי הרבה מרגיז אותי שאנשים אומרים "אתה נראָה טוב", בקמץ. אני מזה יכול להשתולל. לקבל פריחה ולנפץ דברים.
• אם הגננת יודעת עברית, הילדים ידעו עברית. הגננת העברייה ידעה עברית. אמרו שאת דור תש"ח עשתה הגננת העברייה.
• כשהייתי ילד בבית ספר עממי, מישהו תפס אותי מאחורנית ועצם לי את העיניים. צעקתי אינסטינקטיבית "קוס אמק", ואז מי שתפס את העיניים הרפה מהאחיזה שלו, וזה היה המורה שלי, המורה שיף, והוא אמר לי, למה תקלל בשפה זרה? אמור, 'ערוות אמך'.
• העיתונות שומרת על שפה יותר פשוטה. יכול להיות שכשצריך להתייחס אל עובדות ולתאר עובדות, מגיעים לשפה יותר פשוטה ויותר נכונה, יותר אמיתית. אולי יש כאן מותר העיתונות על הספרות.
כבר נכתב בעבר גם במדור זה על תופעת הכתוביות בעברית המלוות טקסט עברי בערוצי הטלוויזיה. הן נועדו ככל הנראה לכבדי שמיעה, ועל פי המדיניות נמנעים מהם עשבים שוטים כמו מילים לועזיות או שיבושי עברית, ועל כך נאמר, ניחא.
התופעה הופכת מביכה כאשר כותבי הכתוביות לוקים בהבנת הנשמע, ואולי גם בבורות. זה מה שקרה לשופט יצחק זמיר בשיחה בערוץ 2 בשבוע שעבר, בדיון על פסק הדין בפרשת קעדאן והיישוב קציר.
השופט זמיר: "השופטים, בתוך עמם הם יושבים".
כתובית: "השופטים, בתוך המים הם יושבים".
באוגוסט זה נשמע רעיון לא רע.
עידו מכרכור כותב: "לבתנו התינוקת החלטנו לקרוא נעמי, אך עד מהרה התברר כי אין כמעט אדם שמבטא שם זה כפי שהתכוונו. אנו רוצים לקרוא לה Naomi, בעוד כמעט כולם מבטאים Neomi, ויש מי שאומר No'omi. מהי ההגייה הנכונה של השם בעברית, והאם יש יותר מצורת הגייה נכונה אחת?"
אקדים ואומר ש'נעמי' הוא בעיני השם היפה ביותר בעברית. אוסיף ואומר שיש עוד צורות רבות להגות אותו: nomi, nomika, nomile. בפרויקט השו"ת, המנוקד על פי כתב יד לנינגרד, השם מנוקד "נַעֲמִי", ונהגה na'ami. הצורה העברית הנכונה והמקובלת, שהיא המעניקה לשם את יופיו, היא No'omi, במלרע כמובן, המנוקדת בספרי התנ"ך נָעֳמִי. הצורות האחרות שציינת בשאלה מושפעות מההגייה האנגלית של השם.
אחת המילים המייחדות את המשטר הישראלי היא "ממלכתי". בישראל בתי הספר "ממלכתיים", הטקסים "ממלכתיים" והגישה "ממלכתית". השאלה היא, מהיכן צצה "הממלכה", שהרי מדינת ישראל היא דמוקרטיה מערבית ומלך אין בה. מאחר שהמילה מיוחסת לדוד בן גוריון, נהוג לחשוב שהוא טבע את המילה מתוך חיבתו לספר התנ"ך ולבתי המלוכה, מה גם שמיוחס לו גם הביטוי "מלכות ישראל השלישית", שאותו השמיע אותו עם סיום מבצע קדש בנובמבר 1956, באיגרת ברכה ללוחמי חטיבה תשע.
בן גוריון אכן הרבה להשתמש בתואר "ממלכתי", והוא מצוטט כבר בשנת 1928 בהרצאה במגדיאל, שם דיבר על "תנועה המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות".
ד"ר ניר קידר מאוניברסיטת בר אילן יצא לאחרונה בספר מחקר בהוצאת יד בן צבי ואוניברסיטת בן גוריון: "ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון". בספר מגלה קידר שבן גוריון הביא את הביטוי מרוסית. בתחילה, כותב קידר, השתמשו העולים מרוסיה במלה 'ממלכה' בכדי לתאר 'מדינה'.
זאת משום שלא היתה בעברית מלה מודרנית מתאימה, בעוד ברוסית מודרנית המלה 'גוסודרסטבו' שמציינת מדינה, מבטאת מבחינה מילולית 'ממלכה', וגוסודר הוא אדון או מלך. לכן לעולים מרוסיה נראתה המלה 'ממלכה' אפשרות טבעית והגיונית.
במקביל הם תרגמו גם את שם התואר 'ממלכתי' מן התואר הרוסי המקביל 'גוסודרסטבני', שמשמעותו 'של המדינה' (פקיד של המדינה, מוסד של המדינה). קידר מראה בספרו שבן גוריון היה מודע למהלך הלשוני הזה, ובשנת 1912 כתב מכתב בעברית לאביו, והסביר שבמלים 'מבחן ממלכתי' הוא מתכוון ל'גוסודרסטבני אקזמן'.
בשנות השלושים, מוסיף קידר, העניק בן גוריון למלה 'ממלכתיות' משמעות נוספת, והיא 'תודעת ריבונות', שמשמעותה הבנת האחריות הכרוכה בחיים במדינת חוק עצמאית. לכן הוא התחיל לדבר אז על 'חושים ממלכתיים' ו'פוטנציה ממלכתית', וקונן על כך שהעם היהודי אינו 'עם ממלכתי'. שם התואר 'ממלכתי' הפך משם המתאר את המדינה ומוסדותיה לשם המתאר תכונה הכרחית לקיומה של הקהילה הפוליטית.
אור כותב: "אני מנהל פורום שפות ובלשנות באתר פרֶש. באחד הדיונים שאל עלם חביב האם ישנו קשר בין "לוואי" (מעולם התחביר) ובין "הלוואי" (לו יהי, מי יתן). תהיתי האם תוכל לשפוך אור על העניין.
השאלה יפה עד מאוד, התשובה פשוטה וקצת מאכזבת. אין כל קשר, מדובר בצירוף מקרים. "הלוואי" (בועז שרעבי, וגם התלמוד), "לוואי" וכן "ולוואי" במשמעות של ציפייה לדבר מה שיתרחש, הן גלגול של מילת התנאי 'לו'.
"לוואי" במשמעות של קשר, תוצאה או זיקה מופיעה בתחום הדקדוק, ובעניינים רבים אחרים: "טעם לוואי" (באוכל), "תופעות לוואי" (ברפואה) וכדומה. היא קשורה לשורש לו"ה, שממנו נגזרו גם מלווה מלכה, גם הלוויין וגם נערת הליווי. האטימולוג ארנסט קליין קושר את השורש ללוייתן, אך ספק אם הקישור הזה תקף. גם לוואי א' וגם לוואי ב' אינן קשורות לשורש לו"ה נוסף, שעניינו מלווים בריבית והלוואות בבנקים.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך"
נא להמתין לטעינת התגובות
