מעגל סגור: "ורד הלבנון" אמיץ אבל תקוע
לאה איני מגלה אומץ גדול כשהיא חושפת את סיפורה האישי הכואב, אבל "ורד הלבנון" אינו פורץ דרך אלא מדגים עד כמה הספרות הישראלית עומדת במקום
מבחינת הסוציולוגיה של הספרות הפכה הפנייה אל האישי והמשפחתי כרטיס כניסה או תשלום דמי חבר למועדון הספרות העברית הקאנונית. רצונך להיכנס למועדון החברים האקסקלוסיבי הנ"ל? שלם בכסף קשה של חשיפת רקעך השונה והדפוק. כך מתפקדת דווקא הספרות העברית - והשפה הגבוהה החולשת על שפת הדמויות - ככור היתוך. "ורד הלבנון" הוא דוגמה מובהקת לז'אנר הזה.
הגיבורה החיילת, לאה איני, מתנדבת בזמן מלחמת לבנון הראשונה בבית חולים להשגיח על פצוע מלחמה שהוא כמעט צמח. לאה מעבירה את זמנה בסיפור תולדות חייה באוזניו-הרומן כתוב בגוף ראשון, תוך פנייה מדי פעם אל החייל האילם. סיפוריה של החיילת חושפים ילדות במשפחת פועלים משכונת שפירא בתל אביב ואחר כך מבת ים בשנות ה-60 וה-70.
אביה של המספרת הוא ניצול שואה מסלוניקי ואמה בת לקהילת הנשדידנים הנידחת. עיקר הכאב בסיפורה אינו כאב השולי?ות, המעמדית והעדתית, שאיני מסמלת באופן מדויק באמצעות שם המשפחה שכפו על אביה ("עשו ממני איני, נאדה, כלום"), אלא היעדר האהבה מצד אם המספרת ובעיקר האהבה החשקנית הסוטה של האב לבתו. בלשונה הקולעת של המספרת: "אין-אמא" לעומת "יותר-מדי-אבא".
המאזין ללאה הוא יונתן, שגדל ברחביה בבית שהוא לכאורה הפוך לזה הכאוטי והאומלל שהיא גדלה בו. אבל מהר מאוד מתבהר שיונתן ניסה להתאבד, עובדה שיוצרת חיבור בין המספרת למאזינה השתקן.
הכאב האישי שחושף הרומן עומד למעלה מניתוח של ביקורת ספרות. אני מבקש למתוח קו הפרדה עבה בין ההתמודדות הנגללת בו עם מציאות חיים קשה כל כך והאומץ שמגלה איני בחשיפתה, לבין הדיון הספרותי. ההתמודדות והאומץ האלה ראויים לכבוד והערכה ומקנים לרומן ערך חברתי מסוים, כי חלק מהקוראים יכולים לשאוב מהם השראה או נחמה. אבל מבחינת החוויה הספרותית, דווקא ברומן בעל חומרים טעונים כל כך חשיבותה של הצורה האמנותית המתווכת מכרעת.
הצורה מאפשרת מרחק נכון בין החומרים הרדיואקטיביים לקורא, היא זו שמונעת את הטחתם של החומרים הקשים לפנים. כאן הצורה של הרומן-הסגנון, המבנה והטון שלו-מקשה להיקשר אליו.
לזכותו של "ורד הלבנון" עומדות כמה סצינות חזקות, לאו דווקא אלה הצפויות והסנסציוניות. למשל, הילדה שהפכה להיות סלבריטאית לרגע בכיתתה בעקבות סיפורי השואה של אביה, או החיילת הנונקונפורמיסטית שהעבירה חלק נכבד מהטירונות בשינה. תיאורה, המפוזר קטעים קטעים, של שכונת שפירא, מצטרף אט אט לתמונה של תל אביב שטייטלית ופרולטרית. ויש גם הברקות לשוניות או תובנות קולעות לא מעטות שמפוזרות בו, למשל, "זה לא בראש של הלב שלי".
עם זאת, הסגנון של איני דחוס אך לא עקבי בדחיסותו. היא משתמשת לעתים בתחביר, דימויים ולקסיקון לא שגרתיים, והקריאה ברומן איטית. יש גבול דק מאוד בין סגנון דחוס לכתיבה סתומה, בין כתיבה שבורה לכתיבה לא רהוטה, בין סגנון
מבחינת המבנה, נדמה שהוא נעדר כאן. הרומן מציג גבב של סצינות טרגיות שלאה מספרת בסדר לא ברור ושאינן מובילות לשיא כלשהו; למשל, סיפורו של תושב השכונה ששכל את שני בניו ביום אחד, סיפורי בירקנאו של אביה (שאגב, שוחררה בידי הרוסים ולא האמריקאים כפי שנכתב פה), ומעל הכול סיפורים חוזרים ונשנים של אדישותה הממארת של האם לילדתה והתעמרותו המינית של האב, האומלל בעצמו, בילדתו.
הטון של הרומן מרתיע. זהו טון של רחמים עצמיים בצד פרצי התפארות עצמית. טון פולני. כך, למשל, מתוארת פגישה שנקבעה למספרת בעיתון מרכזי: "אבל הלכתי לפגישה ב'מעריב'! הו, איך שהלכתי, יונתן. חוטאת בלחיות!".
מבחינת התמה, צירופן, שוב, של השואה והמלחמה חושף, שוב, את דלות החומר של התרבות הישראלית "הרצינית". האריג של הישראליות, הנתפסת כשואה פלוס מלחמה בערבים, כבר מהוה מכדי לתפור ממנו בגד נוסף.
ב-1967 כתב הסופר ומבקר הספרות האמריקאי ג'ון בארת' שהספרות מיצתה את עצמה, אמרה כבר הכול, וכעת נותר לה לדבר על אי יכולתה לדבר באופן מחדש, לכתוב על אין אונותה. אינני יודע עם בארת' צדק לגבי הספרות בכלל, אך ברור לי שספרות ישראלית ויטאלית צריכה לנטות מנושאים שמוצו ולהבקיע אל דרכים אחרות.
לאה איני, ורד הלבנון, כנרת זמורה-ביתן 543 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
