ספר גרוע רע רע רע חבל על אין בו דבר חיובי אחד כתוב רע והתוכן גרוע

הריי היא בת לניצול שואה מיוון. היוונים תמיד היו ''יהודי חדש'' וגאה ,כפי שכבר כתב בן גוריון ובן צביי בביקורם בעיר סלוניקי ב-1911. לומר עליהם שהם ''פולנים'' ו''שטייטעל'' זאת התנשאות טיפשית ואומללה. ביקורת איומה. רן יגיל צדק בתגובתו לפניי.

אינני רוצה להכנס למלחמות האשכנזים והספרדים, שטייטל לעומת דרום תל אביב.

מה שחשוב לי להגיד לאחר קריאת הספר של לאה איני, שיום אחד יבחנו את הספר הזה בעיניים של המצאה סגנונית חדשה. דה קונצסרוקציה של זכרונות.

מלבד זה חבל לי על כל מי שיחמיץ לקרוא את הספר בגלל ביקורת כה קלושה בהסברים.

זהו ספר גאוני. אחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית לדורותיה. ויום יבא ואחרים אולי יכירו בכך.

שבה מביט גלסנר ודרכה הוא רואה את דמותו הקטנה.
צודקת המגיבה שכתבה שכנראה היא וגלסנר לא קראו את אותו ספר.
אני מצאתי בספר את מאבקו האמיץ והעיקש של אינדיבידואל, במקרה זה המספרת, לחיים של הגשמה עצמית, אתיקה ואסתטיקה, לנוכח עולם חיצוני כאוטי, סדר חברתי שמנסה לדרוס את הפרט. כשמה ששולט בכל זו האיוולת והשכלות האנושית. אלו חומרים שמרכיבים ספרות גדולה באשר היא, בעבר, בהווה ובעתיד, וכל היתלות בפילוסוף מחבורת הפלספנים של המאה העשרים לא תשנה זאת. רק תהפוך את הטיעונים לקלושים ולפתטיים יותר.

בשביל ''ורד הלבנון'' צריך הרבה בגרות אינטלקטואלית, אסתטית, רגשית. עוד לא הגעת לשם. תמשיך לכתוב.

בדרך כלל הביקורות שלו מנומקות. גם לו יש נפילות (כמו הביקורת התמוהה שבה הילל את ספרו האיום של גדי טאוב) אבל בכללית הוא צודק.
אגב, לפי הסיפור שלו שפורסם ב''מסמרים'' יש כנראה למה לצפות ממנו גם ברומן.

במה קשורה כתיבתו הפרוזאית של גלסנר לכציבצו הביקורתית? אלה שתי קטגוריות שונות לחלוטין ואין ביניהן קשר ענייני. להפך, גלסנר הוא ישר, כי הוא לא מתחבא רק מאחורי כציבה כזו או כזו. ובלי שום קשר, קראתי את ספרו בזמנו וחשבי שזה ספר מרתק. אני מחכה לספר הבא, שקטע ממנו התפרסם לא מזמן.

''ורד הלבנון'' הוא לא פחות מיצירת מופת. כזו שפורטת על כל כך הרבה רבדים בלב הקורא, הישראלי החי כאן במקום הזה. הקריאה בו היתה לי חויה עוצרת נשימה. כל זה דוקא בשל המקוריות של לאה איני בשפתה העשירה הישירה הבלתי מתחנפת או מתייפיפת. בזכות שלל התמונות הקולנועיות ממש שמרכיבות את הסיפור באנושיות רבה מתוך כאב גדול שאינו נופל לשבלוניות או למלכודות של בנאליה. לאה איני מספרת את סיפורה ומצליחה ליצור הזדהות עמוקה עימה, דווקא בשל הנקיון שלה, והצגתה את הדמויות על העומקים והניגודים הרבים שבהן. היא משמיעה את קולה האמיץ של הילדה, הנערה והחיילת שבה, ולוקחת אותנו למסע אישי וקולקטיבי כאחד.
המבקר פיספס כאן בגדול !
רוצו לקרוא!

גלסנר סוף סוף גילה את עמדת הכוח שבה הוא מחזיק, ובשבועות האחרונים כאילו החליט שעליו לתקוף כדי למלא בתוכן את עמדת הכוח הזאת. וזה דווקא טוב. זה הרי תפקידו של מבקר.הבעיה היא שכאן נבחן מבקר: בעד מה אתה, נגד מה אתה. ובמבחן הזה גלסנר נכשל כאן בצורה מבישה. ''ורד הלבנון'' הוא רומן מרגש, חשוב, כתוב היטב, וגלסנר הצליח להחמיץ אחת לאחת את כל מעלותיו.

להגיד שלאה איני כותבת על המוכר והלעוס לעייפה משמעותו החמצה מוחלטת של כתיבתה. כן, איני כותבת בספר על השואה, אבל מזווית חדשה לגמרי, שואת יהודי סלוניקי שהושתקה והוכחשה במשך שנים. כן, היא כותבת על השכונה, אבל לא על השטעטעל שאין לי מושג איפה מר גלסנר הנכבד מאתר את עקבותיו, אלא על שכונת שפירא, בדרום תל-אביב, שכונת שוליים ובה אנשי שוליים שכמעט לא זכתה לעיצוב ספרותי, מלבד אולי מן הז'אנר הפולקלוריסטי. ''ורד הלבנון'' הוא ספר מופת, המציע נרטיב מזרחי-נשי אמיץ השונה מן המוכר עד כה ובזה כוחו.תקצר כאן היריעה מלהציג את כל שבחי הספר, אנא קראו ושפטו בעצמכם

מה שתקוע לצערי הוא הביקורת של גלסנר. אני הייתי בן הראשונים שפרסמו את גלסנר כמסאי על הסוף של "סוף דבר" ליעקב שבתאי. מאז עשה דרך כמבקר, עלה ופרח. לא תמיד הסכמתי עם גלסנר, אבל לדעתי, זו הביקורת הגרועה ביותר שקראתי שלו. למה גרועה? כי הביקורת הזו נגועה בדעות קדומות. מה זה בדיוק "פולני" מבחינה פואטית? ובהנחה המוטעית שיש נושאים שמיצו את עצמם. יותר מזה, לדידי, לאה איני היא הכישרון הגדול בתחום הספרות שצץ פה משנות התשעים ואילך ולהתייחס אליה כלוח חלק, טבולה ראסה - כאילו רק אתמול התחילה לכתוב - זאת טעות מרה. גלסנר, ידידי, אל תהיה הדה בושס, תהיה יותר ברוך קורצווייל, יותר שלמה גרודזנסקי, ובעיקר אנא חזור להיות הגלסנר של פעם. רני.

ובכן אריק גלסנר חטא חטא חמור, יותר מהרומן הגרפומני שפרסם, יותר מהמציצנות הפתטית של המתפקר אצל הזונות, יותר מכל כשלונותיו עד כה בתחום היצירה והביקורת. הוא נכשל מול רומן רב עוצמה ואמיץ, מול טכסט שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לכתוב, אבל גם לא לקרוא ולהעריך. איפה תקוע ואיפה פולני? הרי הרומן האחרון של לאה איני הוא דין וחשבון נוקב, ללא פשרות, עם החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות, מנקודת מבט ביוגרפית המעניקה משנה תוקף לדברים. כל מה שגלסנר יכול להעניק לקוראיו זו עוד מציצנות, התקיעות והפולניות הן עמוק בנשמתו. הוא חולף, לאה איני נשארת.

ההבדל בין דעתו של פרופ' בלבן שכתב במוסף ספרים לגלסנר זועק לשמיים. קראתי את ורד הלבנון, אחרי המלצתו של בלבן וגם אני הגעתי למסקנה שזה ספר מופת שכוחו נוגע ללב. גלסנר לא מחמיץ בתום לב את האוצרות הרבים שבספר הזה , הן מבחינה תכנית והן צורנית, בגלל השקפה ספרותית. הוא מחמיץ את הספר בגלל גזענות ובורות. הפולניות והשטייטעליות כולם שלו. שלא לדבר על פנינים כמו שהספרות הישראלית צריכה להפסיק לכתוב על שואה ומלחמות. אחרי זה, באמת שכבר אין טעם להתייחס..

יפה איבחן גלסנר, שהבעייה היא נעוצה בין היתר בסגנון, קרי הצורה. לא קראתי את הספר, אבל חוששתני שהפחד מהתמודדות עם צורות חדשות נובע ישירות מהלחצים הסמויים והגלויים של הוצאות הספרים על עורכיהם וסופריהם להוציא מוצר קריא - קרי, לא להתמודד עם צורות חדשות שיקשו על הקוראים ועל הפיכתו של הרומן לרב מכר. גם ההתמודדות עם תכנים חדשים ולא לעוסים תקשה על הקבלה, וחבל, הייתי במקום הזה וחשתי את הלחץ.

והראייה שלו מקיפה, אורכית ורוחבית. תמיד מעניין לקרוא את הביקורת שלך.