עלילת דם: המסע של טרומן קפוטה
רצח אכזרי בעיירה נידחת בקנזס שולף סופר אקסצנטרי מחייו הניו יורקיים הנהנתניים לטובת מה שהוא מגדיר כניסוי ספרותי: כתיבת רומן לא בדיוני. כך שינה "בדם קר" של טרומן קפוטה, עכשיו בתרגום חדש לעברית, את פני הספרות והעיתונות ואף יותר מזה
עיניו של קפוטה נעצרות על ידיעה קטנה ב"ניו יורק טיימס". שתי פסקאות שעיקרן: חוואי, אשתו ושני ילדיהם נרצחו בקנזס. הוא גוזר את הידיעה מהעיתון. למעשה הגזירה יש משמעות גדולה. פעולתו הבסיסית של האמן היא בידוד מושא התיאור שלו, כדי שייטיב לתארו. כך גם פעולתו הבסיסית של הבלש-הוא מבודד פיסת ראיה שנמצאה במקום אחד, כדי להתאים אותה למקום שממנו הגיעה. ברגע שיעשה זאת, יגיע לפתרון התעלומה.
קפוטה, שהפך מרגע זה לאמן-בלש, ייסע אל אותה עיירה נידחת בקנזס כדי שפיסת העיתון שבידו תקבל את ההקשר הראוי שלה. הוא יחזור משם עם אחד מהספרים החשובים ביותר של המאה ה-20, "בדם קר", שרואה השבוע אור בעברית בתרגום חדש (כתר), ושבמקרה או לא במקרה, מפורסם במלאות 25 שנה למותו.
מעשה שהיה כך היה: פרי סמית, 31, ודיק היקוק, 28, מגיעים לחוותו של הרברט קלאטר בעיירה הולקומב שבקנזס כדי לבצע שוד. דווח להם שקלאטר מחזיק בביתו כספת ובה 10,000 דולר. אלא שברשותו של קלאטר מצויים בקושי 40 דולר, ואין זכר לכספת. בנקודה מסוימת פרי משסף את גרונו של קלאטר.
משם הדרך לרציחתם של כל בני המשפחה, כדי לא להשאיר עדים חיים, קצרה. יש חור בסיפור הזה. מה גרם לפרי סמית לרצוח את קלאטר? עם השאלה הזו יצא קפוטה להולקומב בשליחות ה"ניו יורקר", יחד עם הרפר לי, חברתו מילדות ולימים מחברת "אל תיגע בזמיר".
קפוטה הוקסם מהעיירה הקטנה ומתושביה. היה לו סיפור טוב ל"ניו יורקר", מהסוג שכל עיתונאי חולם עליו. ואז תפסו את הרוצחים, והמפגש של קפוטה עם פרי סמית הופך את עולמו. ברגע זה הוא מבין שכתבת מגזין לא תספיק. "אני כותב ספר", אמר לעורך שלו, "אני צריך עוד זמן ועוד כסף".
"קפוטה מזג ב'בדם קר' עיתונות וספרות זו לתוך זו", מסבירה ד"ר קרן עמרי מהחוג לאנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב. "הוא השתמש באמצעים ספרותיים בתוך מה שהיה בעצם כתבה עיתונאית. יצק עומק לדמויות, השתמש בטכניקות להשפעה על מצבו של הקורא כמו מתח, אמפתיה ואימה, אך לא דרך תיאור האירועים - הרי בסיפור הזה הסוף, וגם ההתחלה והאמצע, ידועים מראש! -אלא באמצעות המבנה של הסיפור. מצד שני, אנחנו יכולים לראות גם את הפעולה ההפוכה. השימוש בטכניקות עיתונאיות-מחקר, ראיונות, חיפוש העובדות-ביצירה ספרותית".
בריאיון לטלוויזיה אמר קפוטה כי עוד לפני פרשת הטבח בהולקומב הוא חיפש נושא כדי לערוך עליו ניסוי ספרותי: לכתוב רומן לא בדיוני. רצח משפחת קלאטר ופרי סמית באו לו בדיוק בזמן. טכניקת התחקיר של קפוטה הייתה ייחודית: הוא ראיין את המקורות שלו ללא רשמקול או אמצעי כתיבה. רק הקשיב. זה נתן למרואיינים תחושה של ביטחון והם נפתחו בפניו.
קפוטה אמר על עצמו, וגם הוכיח את זה בכל הזדמנות שהייתה לו, שיש לו זיכרון של 94 אחוז מכל שיחה. הניסוי ארך זמן. שש שנים וחצי השקיע קפוטה בפרשת הרצח בהולקומב, מהן שנה וחצי, לסירוגין, בקנזס. כשיצא הספר, הוא נחשב סנסציוני. עם הזמן התבררה מידת השפעתו התרבותית, ש"היא יותר ממה שנהוג לחשוב", מדגישה ד"ר עמרי.
כלומר?
"ראשית, ההתמקדות בחיי היומיום והדיווח עליה ככלי סיפורי הייתה השיטה שבה כתבו סופרים כמו צ'ארלס בוקובסקי, ריימונד קארבר וריצ'רד פורד. ואי אפשר לשכוח את הניו ג'ורנליזם של האנטר ס. תומפסון, שלקח את הז'אנר לקיצוניות שלו. ויש גם את הפוסט-מודרניסטים, שבכתיבתם מדגישים את המבט הסובייקטיבי שלהם על האמת.
אבל בעצם אנחנו יכולים לראות את הדי
טרומן קפוטה נולד ב-30 בספטמבר 1924 בניו אורלינס שבלואיזיאנה. הוריו היו צעירים ויצריים, אמו הייתה מלכת יופי לשעבר. הם התגרשו כשהיה בן ארבע. את רוב ילדותו בילה אצל קרובים באלבמה, שם הכיר את הרפר לי. מאוחר יותר נישאה אמו לגבר עשיר והם עברו לניו יורק.
קפוטה הצעיר למד בבתי ספר פרטיים וסבל מכל רגע. את לימודיו סיים בקושי בגיל 17, והחל מיד לעבוד במגזינים שונים. הוא כתב סיפורים קצרים עד שפרסם ב-1945 את הסיפור "מרים", שזיכה אותו בפרס או. הנרי היוקרתי. מאז כתב רומנים ונובלות, בהם "ארוחת בוקר בטיפני'ס", שעובד לסרט מצליח. קפוטה, הומוסקסואל מוחצן, בקושי 1.60 עם קול צייצני, הפך לנער המסיבות של הצמרת האינטלקטואלית בניו יורק. בין חברותיו הטובות היו מרילין מונרו וג'קי קנדי. זאת, למרות - ואולי בעצם בגלל - שהיה שונה.
גם פרי סמית היה שונה. שילוב קטלני של אבא אירי קשוח ואמא אלכוהוליסטית שמוצאה משבט הצ'רוקי האינדיאני. האם, כמו אמו של קפוטה, התרועעה עם גברים אחרים, למורת רוחם של ילדיה. היא מתה כשנחנקה מהקיא של עצמה, תוצאה של שתייה מופרזת. אביו של פרי ניסה להקנות לו חינוך בדרך היחידה שהוא מכיר: התעללות. שניים מאחיו של פרי התאבדו. ועדיין, אפשר היה לראות זאת בשפה, בציורים, ביומנים שכתב, בכישרונו המוזיקלי - פרי יכול היה להיות משהו מיוחד, לו רק נולד למשפחה הנכונה.
בסרט "קפוטה" של בנט מילר, שנעשה על פי הביוגרפיה שכתב ג'ראלד קלארק, קפוטה (בגילומו המופלא וזוכה האוסקר של פיליפ סימור הופמן) אומר להרפר לי: "אני מרגיש שפרי ואני נולדנו באותו בית. רק שאני יצאתי מהדלת הקדמית והוא יצא מהדלת האחורית".
הרפר לי עצמה הסבירה את זה פעם בריאיון: "אני חושבת שרחמיו של טרומן על פרי סמית נבעו מן העובדה שגם ילדותו הייתה אומללה. הוא הרגיש את עצמו בודד ובלתי רצוי והיה משוכנע כי אין הוא מכיר איש ואיש אינו מכיר אותו". כך נחשפת האירוניה: קפוטה בעצם הזדהה עם תחושת הניכור של סמית. בסופו של דבר סמית לא הצליח להסביר בדיוק מדוע רצח את הרברט קלאטר. "לא היה לי שום דבר נגדו", אמר , "להפך, דווקא חשבתי שהוא ג'נטלמן. חשבתי כך עד לרגע שבו שיספתי את גרונו".
קפוטה, בראייתו העמוקה, נתן דגש לחייו הקשים של סמית ואפילו תיבל ברמיזה פסיכולוגית קלאסית של רצח-אב, כאילו שחיטתו של החוואי האומלל תעניק לסמית את סגירת המעגל שהוא צריך ביחסי האהבה-שנאה עם אביו שלו.
מעבר להזדהות האישית עם סמית, קפוטה שם לב לניואנסים החברתיים שמסתתרים מאחורי הסיפור ומתייחס אליהם בכתב. ד"ר עמרי מציינת שתי הופעות קצרות של שחורים ברומן, שנכתב כשנושא ההפרדה הגזעית באמריקה עמד בראש סדר היום החברתי.
האחת היא של חייל שחור, שמופיע רגע לפני שסמית והיקוק עומדים לרצוח נהג שנתן להם טרמפ. הנהג מחליט לעצור גם לחייל, וכך בעצם, מציל את חייו. הופעה אחרת, מעודנת יותר, היא השמועה שסמית רצח במכות אדם שחור. זה לא היה נכון, אבל החוקרים השתמשו בסיפור הזה כדי להוציא ממנו הודאה.
"שתי ההופעות הקצרות של שחורים בסיפור משקפות את החיפוש של פרי סמית אחר סמכות וגאולה", מסבירה ד"ר עמרי. "לפי קפוטה, הדבר נובע, כמובן, מסיפורו האישי של סמית עצמו, שמוצאה של אמו אינדיאני. העובדה הזו היא גם אחד הדברים שמאפשרים לקפוטה לספוג את אכזריות הפשע של מושא הסיפור שלו".
קפוטה אמר ששני עולמות התנגשו בליל הרצח. למה התכוון?
"האוטופיה האמריקאית הכפרית, השלווה, הנוסטלגית, פוגשת את האימה והאלימות של המרחב האורבני. אחד הדברים המחרידים בפשע, ומה שמאפיין את הניכור האורבני שפלש אל הפסטורליה הכפרית, הוא הסתמיות שלו, האנונימיות של הרוצחים והנרצחים".
האמנות והחיים משתלבים זה בזה ב"בדם קר". פרי סמית בעצמו הרגיש שהוא דמות בסיפור. הוא התוודה שבליל השוד שהפך לרצח רצה בתחילה לעזוב את המקום, אבל משהו משך אותו. הוא הרגיש כאילו יצא מתוך עצמו וקרא את מאורעות הערב כסיפור שהיה סקרן לדעת מה יקרה הלאה ואיך זה ייגמר. אצל קפוטה התרחש תהליך דומה: מצד אחד, הוא היה מעורב בתהליך החקירה; מצד שני, הוא לא ידע איך הסיפור ייגמר.
אומרים שכאשר הערעור נמשך יותר מדי זמן, קפוטה היה מתוסכל וקיווה שכבר יתלו את פרי והיקוק, כדי שיוכל להשלים את הרומן שלו. הוא עלה הכוונת של שני הצדדים, אלה שלא אהבו את ההזדהות שלו עם הרוצחים ואלה שטענו שזנח את שני האסירים וניתק איתם את הקשר לאחר שניצל אותם לסיפורו. אפשר להניח שאלה וגם אלה צודקים. אחד המקטרגים, מבקר התיאטרון קנת טיינן, אמר שכותרת הספר "בדם קר" מתייחסת גם לאופן שבו קפוטה התייחס לסמית והיקוק.
"מה אתה מוכן לעשות בשביל סיפור? כמה רחוק תלך?". אלה השאלות שעולה במוחו של כל עיתונאי בשלב כזה או אחר של הקריירה שלו. לקפוטה הייתה הזדמנות לכתוב ספר שישנה את הדרך שבה סופרים, בטח ובטח עיתונאים, כותבים. מה היה מוכן לעשות בשביל זה? הרבה מאוד. יש כאלה שיגידו: יותר מדי.
היה מי שביקר את קפוטה על הרחמים שהביע כלפי הרוצחים, עד כדי כך שדאג למנות להם עורכי דין ראויים שערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, בהליכים שנמשכו חמש שנים וחצי עד הוצאתם להורג. אבל קפוטה היה צריך עוד זמן כדי להשלים את יצירת המופת שלו.
"אי אפשר, כמובן, לדעת מה היה קורה ללא התערבותו של קפוטה", אומרת ד"ר עמרי, "אנחנו צריכים להיזהר בהשערותינו לגבי מה שרצה או לא רצה מהדרך שבה התקדם הסיפור. אפשר להיות בטוחים שסופר מוכשר כמוהו היה מוצא דרך טובה לסיים את הרומן שלו כך או כך".
איך מסתיים הרומן? כמו שאירע במציאות. פרי והיקוק נתלו באפריל 1965. "בדם קר" יצא שנה לאחר מכן. עיבוד קולנועי הוליוודי הגיע שנה אחר כך. קפוטה כתב עוד כמה ספרים עד מותו ב-25 באוגוסט 1984. הולקומב הייתה לאתר עלייה לרגל. העיירה הקטנה הזו היא ההוכחה שסיפורים טובים נמצאים במקומות הכי לא צפויים, צריך רק לדעת היכן לחפש.
קפוטה אמר את זה בעצמו: "אחדות מן היצירות הטובות ביותר של ארצות הברית נמצאות על כותליהם של בתי השימוש. בשירותי הגברים של תחנת הרכבת של אולבני, למשל, יש יותר הברקות מאשר בכל רב מכר".
נא להמתין לטעינת התגובות
