דמי אבטלה: ביקורת על "טוקיו סונטה"
"טוקיו סונטה" מוכיח את מה שיותר מדי אנשים לומדים כרגע: פיטורים הם סוג של מוות. חבל רק שהוא סובל מעומס מאמץ ומהזעת יתר
שני קבלני כוח אדם מגיעים מסין לטוקיו, למשרדיה של חברה המתמחה באספקת ציוד רפואי, כדי לגלות למנכ"ל החברה המקומית את נפלאות המשוואה המצוטטת לעיל. התוצאה המיידית של מפגש זה היא פיטוריו החפוזים של מנהלן החברה היפני, האחראי לעובדים המקומיים. שהרי אלה עוד מעט ייעלמו לגמרי מהאופק העסקי, לטובת סינים בזיל הזול.
אקט הפיטורים של האדמיניסטרטור מטוקיו הוא בבחינת אות הפתיחה לאפוקליפסה האישית שלו. שכן אין חזרה עוד ממעמד של מובטל למעמד של מועסק, כלומר של בן אדם. הפיטורים-אנשים רבים מדי חווים זאת בשנה האחרונה-הם עדכון עכשווי לצו הגירוש האלוהי מגן עדן, ודרכון בטוח למסע כאוב של מחיקת האישיות העצמית של המובטל.
במקרה הפרטי שבו דן "טוקיו סונטה" משתדל המפוטר הטרי, ססאקי שמו, להתמרד כנגד הצו האלוהי, ולהתמיד בשגרת יומו. הוא ממשיך לקום בכל בוקר, לעטות עליו חליפה וגם עניבה, לאחוז בתיק המנהלים שלו, להיפרד מאשתו, שהיא מופת לעקרות בית, ולצאת אל עבר מקום העבודה, אל אותו גן עדן אבוד. אלא שהדרך הארוכה אל האושר חסומה בתורים ארוכים עוד יותר של מובטלים, הממתינים בפתח לשכת התעסוקה האזורית, או לפני הדוכנים של לשכת הרווחה השכונתית, המחלקת מרק חינם למוכי הגורל.
כמו בכל סרט דידקטי, וחלקו הראשון של "טוקיו סונטה" הוא בהחלט כזה, כל צעד מוביל בהכרח לצעד נוסף. הגדרתו של ססאקי כמובטל גוררת בעקבותיה את אובדן סמכותו הפטריארכלית, והתפוררותה של הגדרה עצמית זו מוליכה למרד בתוך המשפחה, שמתבטא בעיקר אצל בניו של המובטל המחציפים פניהם כלפיו.
הבן הבכור נוטש את הבית ומתנדב לשירות במסגרת הצבא האמריקני המפטרל בעיראק. הצעיר יותר, עדיין תלמיד בבית ספר יסודי, גונב כספים כדי לממן לעצמו שיעורים פרטיים בפריטה בפסנתר. וישנה גם אשתו. זו שיודעת הכול, אך כדרכן העתיקה של נשים היא ממשיכה להעמיד פנים כאילו בעלה המובטל הוא באמת עדיין בן אדם, כלומר עדיין מקבל משכורת, וככזה הוא עדיין בבחינת ראש משפחה פעיל.
המתח הדרמטי בין המצב האמיתי בשטח לבין התשקיף הבדוי שלו הוא שאמור להניב מתוכו את עיקרי הקונפליקטים, שעלילת הסרט אמורה לתאר את ההתמודדות האנושית מולם. וזכור עדיין "פסק זמן", סרטו המשובח של לורן קאנטה (מי שביים את "בין הקירות" ), שכבר לפני כשמונה שנים היטיב לשרטט מצב קיומי דומה, שמאיים על המשך חייו של מנהל מחלקת כוח אדם במפעל צרפתי, המסרב לגלות למשפחתו את העובדה שפוטר.
גם "פרידות", הסרט היפני זוכה האוסקר שמוסיף לרוץ בהצלחה בבתי הקולנוע בארץ, משרטט
היו אלה פול האגיס האמריקני (בסרטו זוכה האוסקר "התרסקות ") ויוסף פיצ'חדזה הישראלי (ב"שנת אפס" שלו), שהתעקשו לתאר את העולם העכשווי כמצב של אפוקליפסה. בניגוד לכל אותם סרטי בדיון מדעי, המעתיקים את מועד קץ-כל-החיים אל העתיד, אל קטסטרופה קוסמית, האגיס ופיצ'חדזה העדיפו בסרטיהם להצביע על היומיום השגרתי שלנו ושל דומים לנו כאל מצב אפוקליפטי, שבו הכול מתפרק. "טוקיו סונטה", בחלקו השני, כמו מצטרף אליהם, אל מסדר נביאי הזעם בנוסח עמוס או מיכה התנ"כיים.
כאשר הכול כבר התפרק במשפחתו של ססאקי המובטל, מרשה לעצמו קיושי קורוסאווה לשנות פאזה, לנטוש את התיאור הריאליסטי של תורי המובטלים הארוכים לפני דוכני ההסעדה העלובים, ולהפליג אל מחוזות המטאפורה.
ססאקי המובטל מוצא עבודה כפועל ניקיון בקניון מסחרי, שאותו פוקדים אותם מאושרים שמצויים עדיין במצב (זמני, כמובן) של תעסוקה, של קיום אנושי תקני. הוא, שאך לפני זמן קצר פיקד בתוקף סמכותו כמנהלן על גדודי מועסקים, נדרש כעת לנקות את עקבותיהם המזוהמים בבתי השימוש של הקניון.
אשתו, אותה עקרת בית שבקביעות ביטלה רצונה מפני רצונו, נחטפת מהבית כאילו בכוח, כאילו באלימות, ועם הפושע (בגילומו המוצלח של קוז'י יאקושו, הזכור מתפקידו כאב המודאג של הנערה האילמת ב"בבל" ) שמחזיק בה כאילו כבת ערובה, מגיעים השניים עד חופו של הים, עד שמראות מרשימים של גלים המתנפצים בסמליות רעשנית ושל האופק המתקדר והולך, דוחפים את תודעתה להארה דתית, להבנה פלאית על האופן האמיתי שבו פועל מנגנון השליטה בעולם.
קורוסאווה, שעד מחציתו של הסרט, עד התפנית הכמו דתית שבו, עשה עבודה קורקטית ראויה, מועד בקטעים המאוחרים יותר של סרטו אל תוך אותה ביצה דלוחה של פסבדו אפוקליפסה, שבה כשלו לפניו במאים כהאגיס ופיצ'חדזה.
"טוקיו סונטה", סרטו ה-32 של קורוסאווה, הוא ככל הנראה סרטו הראשון שלא נעשה במסגרת ז'אנר סרטי המתח והאימה, שבהם התמחה במאי ותיק זה. במהלך הסרט כולו מורגשים המאמץ העודף והזיעה המיותרת של הקולנוען המתעקש להוכיח את מיומנותו במעבר בין סוגים מגוונים של הגשה פילמאית.
"טוקיו סונטה" הוא לעתים מלודרמה משפחתית מוקפדת, המצולמת ברגישות רבה בגוונים צהובים כמעט חלומיים. לפעמים "טוקיו סונטה" אינו אלא סרט מחאה חברתית, וגם דרמת פשע. ובעיקר הוא נבואה זועפת על עולמנו שאינו אלא הרע שבעולמות האפשריים.
הסונטה שעליה מרמז שמו של הסרט אינה אלא סונטת "אור ירח" מאת קלוד דביוסי, שנגינתה מלווה את סצנת הסיום של הסרט. כמו לרמוז שאין לנו כאן עסק עם הדבר עצמו, עם מקור האור והעוצמה של השמש, אלא עם אור שאול, מוחלש ומתעתע, כמו החיים עצמם.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
