פוסט-טראומה: "לבנון" סובל מעודף אקספרסיביות
ב"לבנון", סרטו של שמוליק מעוז שמוצג בפסטיבל ירושלים, הקלישאה של "יורים ובוכים" אינה מתקיימת. התוצאה היא תמונת חיים כואבת ואקספרסיבית מדי מיום קרב אחד בלבנון
לבנון צילום: מתוך הסרט
"לבנון", המתבסס על ניסיון חיים כאוב של התסריטאי-במאי, מתאר יום קרב במלחמת לבנון 1982. צוות טנק נקלע למצוקה ולסכנת חיים. אחד הטנקיסטים נתקף במעין שיתוק, אחר לוקה בהלם קרב. לוחם שלישי עושה הכל על מנת לחמוק מהלחימה, ורביעי רוצה רק את אמא.
כמו "בופור" ו"ואלס עם באשיר", גם "לבנון" מנתק עצמו מההקשר הפוליטי של מלחמת לבנון. כאילו החיילים נקלעו סתם כך לטיול שנתי שנשתבשו מהלכיו. זוהי תפנית עקרונית העומדת בסתירה גמורה לדור הסרטים הקודם שעסק במלחמה הזו ("גמר גביע", "עונת הדובדבנים") והתאפיין דווקא בבחישה עודפת ברקע הפוליטי של הדברים. כלל לא בטוח כי מדובר בתפנית חיובית מהבחינה הערכית. מה שבטוח הוא ש"לבנון" לוקה בעודף אקספרסיביות - צילומי תקריב מעיקים, איפור כבד, פסקול טורדני, משחק תיאטרלי - המותירים את הצופים באולם כמו לאחר הרעשה ארטילרית.
בצל המשיח
לילית טוענת שהיא נצר לשבט מכשפים ששורשיו ביבשת אטלנטיס האבודה. ללילית מנהגים דתיים השונים לגמרי מאלה של שכניה מזיכרון יעקב, וכאשר בתה בת ה-14 מתאבדת בתלייה, לילית מתעקשת לשרוף את הגופה, במקום לקבור אותה כמקובל כאן.
אמונותיה הפגאניות של לילית מובילות אותה למסלול התנגשות ברור עם היהדות, וסרט התעודה "כמו לילית", שהכין איתן חריס, מתאר שבועיים טראומטיים בחיי האם השכולה. חריס מוביל
במיומנות מצמררת ממש סיפור שכולו הסתכסכות עם השכל הישר. סיפור על אודות אמונות חשוכות, אובססיה לחשיפה תקשורתית וחיים (ומוות) בצל הלהט המשיחי.
כולם יוצאים רע מהסיפור הזה. האם השכולה, אנשי זק"א הלוחמים בה, קרובי המשפחה, שכנים עוינים, עיתונות צהובה. דומה שאפילו חריס, הנועץ עדשה מציצנית אל תוך עיניהם הקרועות מפנאטיות של מצולמיו, לא תמיד יוצא מהסרט עם תעודת הצטיינות בתחום האתיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
