זה המצב, זו המצבה: ערב מחווה למאיר אריאל
אם מפשיטים בגסות את מופע המחווה למאיר אריאל, "דלתות נפתחות מעצמן", מהכוונות שמאחוריו ובקור מנתחים נטול רגשות מתייחסים אליו כאל כל הופעה אחרת – מדובר במופע נחמד, לא יותר, שעתיים נעימות שבחלקן הופכות לערב זמר. ביקורת הופעה
אם מפשיטים בגסות את המופע מהכוונות שמאחוריו ובקור מנתחים נטול רגשות מתייחסים אליו כאל כל הופעה אחרת – מדובר במופע נחמד, לא יותר, שעתיים נעימות שבחלקן הופכות לערב זמר.
המוזיקאים המקצועיים שעל הבמה מבצעים ללא רבב מהרפרטואר האריאלי, עיבודים שברובם נותרים נאמנים למקור, ללא חדשנות מסעירה, או לחילופין מקוממת. דווקא כשל"בצהרי יום" הם תופרים פרשנות שלהם, וכש"לא תתפוס אותי" מבוצע אינסטרומנטלית ("זיהיתם?" הוא שואל. ברור שזיהינו) – אז נעשה מענין.
מזל שיש לנו רגשות, כאלו שלא יכולים להתעלם מה"לזכרו" וכאלו שמשוועים להרגיש עוד קצת את הרוח האריאלית. את המטרה הזו הדמיון של טולדנו לאריאל משרת היטב. בלעדיו, הם עוד חבורה של נגנים, "חתיכי צדק" – כמו שקוראת להם הדרה לוין ארדי - שמבצעים בהידוק שירים נעימים.
רשימת האורחים לא מפוארת, כיאה למחווה צנועה הנערכת בצילו של פסטיבל הזיכרון הגדול שמתוכנן השנה לקיסריה. ערן צור מבצע את "נשל הנחש", מרוכך יותר ומעוגל קצוות מהביצוע שלו הקדום המוכר. גם דורי בן זאב צובע לרגעים את הבמה בנוכחות
השליטה של טולדנו בדקים שבניואנסים של מאיר אריאל מעוררת התפעלות. הוא לא המקור, אך יש בו די חן על מנת שלא להגחיך את המופע השלם המושתת על חקיינות. מעניין יהיה לפגוש יום אחד את הדלתות האלו נפתחות לחומר מקורי משלהן. עד אז, כמיטב המסורת, שותים לחייך, מאיר.
***
דלתות נפתחות מעצמן בערב מחווה למאיר אריאל, 10 ביולי, תמונע, תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
