ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

הנסיכה של נסים אלוני מחפשת מלכות

המחזה המבריק "הנסיכה האמריקאית" התיישן מעט, אבל הוא בהחלט ראוי לפופולריות נרחבת מזו שזוכה לה אלוני בציבוריות הישראלית. אולי ההפקה הנוכחית בחאן תעשה את העבודה

יש פער מביך במקצת בין התהילה שזכה לה נסים אלוני המנוח בחוגי התיאטרון, לבין העובדה שהצגותיו לא זכו מעולם להצלחה בציבור. גם "הנסיכה האמריקאית" לא זכה להצגות רבות וגם הוצג בשנות השישים בפני אולמות ריקים למחצה. אפילו הביצוע המיתולוגי של יוסי בנאי ואבנר חזקיה לא סייע לפופולריות. האמנם יש הצדקה לראות במחזה הזה קלאסיקה ישראלית?

ההצגה הזאת אכן הייתה מהפכה זוטא בתיאטרון הישראלי, ואי אפשר להתכחש לכך שזהו מחזה מבריק. מצד שני, אני לא יכול להימלט מהתחושה שהוא התיישן מעט. הברק שקיים במחזה הוא לשוני בעיקרו: אלוני אהב להשתעשע. הוא היה מאוהב במילים זרות, המחזה משופע בהן: יש ממלכת בוגוניה ותחנת רכבת בקאיה דלה לונה, ויש שמות מצלצלים כמו פטוניה ומריטה. מה נותר מהססגוניות הזאת? לא הרבה. רק חיוך.

"הנסיכה האמריקאית" הוא מחזה לשני שחקנים ולקולות מוקלטים שמקנים לו איכות מסוימת של תסכית רדיו. הנושא הוא יחסי אב ובנו עם הדים אדיפליים ברורים, אך גם על היחסים בין מציאות לאשליה: החיים והאמנות מתערבים כאן ביניהם עד הסוף המר.

הבמאי אודי בן-משה מצליח במידה מסוימת להפיח חיים בטקסט. הוא משתמש בבמה ריקה ובתאורה מצוינת, אך בעיקר בשני שחקנים נפלאים. אודי רוטשילד המעולה, משלב בצורה מרשימה תמימות ואכזריות, אבל במיוחד אריה צ'רנר, במשחק בשל ומורכב. אולי הפעם ילך לו לאלוני.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...