להרוג את אדולף: קוונטין טרנטינו פותח פה
קוונטין טרנטינו מעביר הילוך: בסרטו החדש הנבל הגדול הוא היטלר. בריאיון מיוחד הוא חולק רשמים מגרמניה, מסביר את המשיכה לנשים חזקות, משמיץ את לימודי הקולנוע ומנמק את ההחלטה להפיל את הרייך השלישי, לפחות על המסך הגדול. מיוחד ל"תרבות מעריב"
"שמעתי על זה קצת לפני כן, אנשים סיפרו לי על זה ונתנו לי גפרורים משם, עד שבסופו של דבר אמרתי 'היי, חייבים ללכת לשם'. והמקום הזה מגניב. הוא נראה כמו בר שהייתי פותח בגרמניה, או בכל מקום אחר, בעצם. העיצוב של הצבעים היה אחלה, היו פוסטרים בכל מקום, הם הקרינו כל הזמן סרטים על מסך גדול, השמיעו את הפסקולים שלי...".
ואז נכנסת.
"כן. אז נכנסתי. הבעלים של המקום אוהב את הסרטים שלי, והוא פתח אותו בלי לדעת אם יום אחד אני אכנס לשם, אבל כשנכנסתי הוא היה ממש קול. הוא ניגש אליי ואמר 'ברוך הבא למקום שלך' וחגגנו שם די הרבה. שתינו בלי סוף, והיה פיצוץ. זה היה ממש מגניב".
בפסטיבל קאן האחרון היה קצת פחות מגניב. סרטו החדש של טרנטינו התקבל בחמיצות על ידי המבקרים וגם אוהדיו השרופים לא בדיוק יצאו מגדרם. מדובר בפרויקט שאפתני: הסרט מתאר, למעשה, תרחיש דמיוני של הפלת הרייך השלישי.
שושנה, בחורה יהודייה שמשפחתה נרצחה על ידי הנאצים, הופכת תחת זהות בדויה למנהלת בית קולנוע בפריז הכבושה של '44 דווקא באותו בית קולנוע מחליט גבלס להקרין סרט חדש המתאר את עלילותיו של חייל נאצי גיבור, בנוכחותם של כל בכירי המפלגה, כולל היטלר בכבודו ובעצמו. שושנה מעבירה מסר ליחידת קומנדו יהודית-אמריקנית בניצוחו של המפקד בראד פיט, וזו מגיעה להקרנה במטרה לחסל את צמרת המפלגה.
"מה שמעניין בזה מבחינתי, הוא שמצד אחד זו מטאפורה מאוד עסיסית, ומצד שני, זו לא מטאפורה בכלל", אומר טרנטינו. "זה ממשי. הסרט עצמו הוא שמפיל את הרייך השלישי, בסדר? אני אוהב את הדואליות שבעובדה, שזה עובד גם כמטאפורה גדולה, אבל שמדובר גם במשהו ממשי, לא רק בתרמית פואטית.
אני זוכר שבנקודה מסוימת גרמתי לשושנה להצית אש ואמרתי: 'טוב, במה היא צריכה להצית אותה? שתצית אותה בעזרת גלגל של הסרט 'נצחון הרצון'? אז עכשיו היצירה של גבלס היא זאת שמפילה את הנאצים? או שכדאי שהיא תצית אותה בעזרת הגלגל הראשון של'אשליות גדולות'?".
התדמית שהיתה לך לגבי גרמניה השתנתה במהלך העבודה על הסרט?
"טוב, התדמית משתנה באופן דראסטי אחרי שאתה עובד במשך שמונה חודשים במ ?קום וגר בו. הייתה לי דירה, והיה לי את המסלול הקטן שלי שהלכתי בו ואת המסעדות והברים שאהבתי, ויש לי חברים שיצא לי לפגוש. אז גרמניה היא שלי עכשיו.
יש דברים שלא חשבתי עליהם, שהפתיעו אותי. למשל, כל העניין של הפלת הרייך השלישי בסרט. נתתי את זה לחברים היהודים האמריקאים שלי והם קראו את זה ואמרו:
אבל רק כשהתחלתי לדבר עם גרמנים הבנתי שזאת הייתה גם הפנטזיה שלהם. הם הגיבו להיבט הפנטסטי ולמילוי המשאלה כמו כולם, אם לא יותר. הם אמרו: 'אני לא יודע אם אנחנו היינו יכולים לעשות את זה בגרמניה. אני לא יודע אם מותר לנו לעשות את זה. בשבילך זה יכול להיות בסדר, אבל גרמני לא היה מעלה על הדעת לעשות את זה'".
טרנטינו לא למד קולנוע מעולם. האם אפשר ללמוד קולנוע רק על ידי צפיה בסרטים? "זה מצחיק", הוא אומר. "מבחינתי, רוב בתי הספר לקולנוע לא מלמדים הרבה מבחינה אסתטית. צריך להגיע לשם עם האסתטיקה שלך. למעשה, חלק מלהפוך להיות אמן הוא לגלות את האסתטיקה שלך. הם אולי מלמדים אותך לסנכרן פסקול עם תמונה והם אולי מלמדים כל מיני טריקים של עריכה, והם מראים לך כמה סרטים.
אבל חלק מכל אמן הוא גילוי האסתטיקה שלו. אפשר להתחיל להגיד 'אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה', אבל רק כשאתה אומר 'אני רוצה להיות אמן, זה מה שאני רוצה לעשות', אתה מתחיל להבין את ההבדל בין עבודה טובה לעבודה גרועה. זה לא רק 'אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה', אלא ממש כוונון עדין של האסתטיקה שלך.
אני יכול להגיד שהאדם שהשפיע עליי יותר מכל, במיוחד באופן שבו אני מספר את הסיפור כשאני עושה סרטים, ולא רק ברמה הטכנית או רק התמטית, הייתה המבקרת פאולין קאל. לא הלכתי לבית הספר לקולנוע אבל קראתי את הביקורות שלה, ואני רוצה להגיד לך שהביקורות היו יותר טובות מכל בית ספר לקולנוע. נדרש לי גם זמן להבין שלא צריך לדעת הכול. אני לא צריך לדעת איך לקחת קבוצה של עמודי תאורה ולפזר אותם כך שהם ייצרו אפקט מסוים של תאורה. יש אנשים שעושים את זה בעבורי. זאת דוגמה טובה, בגלל שבאמת לא ידעתי את זה.
"פעם, עוד לפני שעשיתי את 'כלבי אשמורת', ניהלתי שיחה נחמדה עם טרי גיליאם. פחדתי, פשוט פחדתי. היו לי כל מיני דימויים נהדרים בראש, אבל הייתי מבוהל שביום שבו אני אתחיל לצלם, לא תהיה שום תחושה של סגנון. לא יהיה לזה מראה מיוחד. זה יהיה סתמי. כך שאמרתי לטרי: 'לך יש טביעת יד מאוד ויזואלית. איך אתה מעביר את זה למסך'. אז הוא אמר: 'טוב, קוונטין, העניין הוא שאתה לא צריך לעשות את זה. יש אנשים שאתה מעסיק כדי שיעשו את זה. מה שאתה עושה זה לשכור את שירותיהם של אנשים מעולים שאתה מעריך את עבודתם ואז אתה פשוט מסביר להם מה אתה רוצה. אתה צריך להיות מסוגל להגיד להם מה אתה רוצה ולבטא את זה בדרך שהם יבינו, ואז הם עושים את זה'. וברגע שהוא אמר את זה, הרבה מהמסתורין פשוט נעלם. אמרתי: 'אני יודע מה אני רוצה. ואני יודע שאני יכול לדבר על זה'. זה כל מה שצריך לעשות".
איך היית מתאר את הסגנון שלך?
"שמעתי שזורקים את המונח 'טרנטינואסקה'. צריך להיות האדם שיסביר לי מה זה טרנטינואסקה. אבל זו שאלה קצת קשה, משום שאם אתה עושה מה שאתה עושה, אתה לא ממש מודע כל כך לאיך זה ולמה זה. אתה פשוט עושה את זה. אבל רק כדי לתת לך משהו, אחד מהדברים שאני לפחות מנסה לעשות, הוא שיהיה חוש הומור בסרטים שלי.
אני מניח שאני מנסה לגרום לאנשים לצחוק על דברים שאינם מצחיקים. כשאני כותב את הסרטים שלי אני שומע צחוקים, ואני לא אומר שאני פשוט כותב קומדיות, אבל יש שם צחוקים. כשאני עושה סרט, אני מדמיין צחוק. וכשאני בסופו של דבר רואה את הסרט עם קהל בפעם הראשונה, זו ההשלמה של זה.
זה כמו מתכון של עוגה שצריך בו עוד מרכיב אחד כדי שהיא תתרומם, ומבחינתי זה לא קורה עד שאני לא צופה בו עם קהל. זה הגמול, וכשאני שומע את הצחוקים שלהם, אני יודע שעשיתי את זה, שהסרט מוכן. אבל חלק מהרעיון הוא לגרום לאנשים לא רק לצחוק על דברים שבאופן נורמלי הם לא היו צוחקים עליהם, אלא אפילו לתהות 'למה אני צוחק על זה?'. אבל צוחקים למרות זאת, אז אין מה לעשות".
הסרטים שלך מתאפיינים בדמויות נשיות חזקות. האם לאימך הייתה השפעה משמעותית בחייך?
"אני בטוח שזו אחת הסיבות. כשמי שמגדל אותך היא אם חד הורית והיא אישה חזקה, זה מעצב את האופן שבו אתה חושב על נשים.
בעקבות זה שאימא שלי גידלה אותי והייתה מוצלחת, מעולם לא חשבתי שיש משהו שנשים לא יכולות לעשות. אישה מוגבלת רק על ידי חוסר היכולת שלה, לא על ידי מה שהעולם מייחס לה, משום ששום דבר לא הגביל את אימא שלי, כך שאני נוטה להימשך לנשים חזקות ולחשוב עליהן".
האם היית מקריב את הסרטים שלך כדי להרוג את היטלר?
"בטח, כן. כן, כן, כן, בטוח".
נא להמתין לטעינת התגובות
