אודרוב, תריץ אחורה: במאי הקדימונים הפיקטיביים מעזה
טרזן וערב, חובבי טרקובסקי וברגמן שמעולם לא דרכו באולם קולנוע, מביימים קדימונים פיקטיביים המוצגים בימים אלה ברחבי אירופה. הם עצמם לא יוכלו להגיע. הם גרים בעזה
כשקרבו השניים לחיילים המצרים, נשאלו בחשדנות: "מאיפה אתם?". האיש בעל הסרט בשיער השיב: "פלסטין". חבורת החיילים העיפה מבט נוסף עד שהכריזה בקול אחד: "אין סיכוי שאתם פלסטינים". בחודשים האחרונים חיילי הגזרה עדים להמוני עזתים המבקשים לחצות את הגבול לסיני, והשניים הללו - שמקרוב כבר אפשר היה לומר בוודאות כי הם תאומים זהים - לא עונים על הפרופיל הקלאסי של אזרחי הישות החמאסית.
השניים הגישו לחיילים את דרכוניהם, ובזמן שנבחנו משלל זוויות, צעד אחד החיילים קדימה, הביט בהם מקרוב וקרא לפתע: "רגע, אני יודע מי אלה, אתה טרזן ואתה ערב. ראיתי את הסרט שלכם!". לפני שחבריו הספיקו להבין מה קורה, אמר לאחראי במקום: "תפתח להם את השער, אלה כוכבים גדולים!". התאומים, המומים מהמחווה, לקחו בחזרה את דרכוניהם ומיהרו לעבור את הגבול. "ברוכים הבאים למצרים!", צעק החייל הנלהב לעבר דמויותיהם המתרחקות.
"אנחנו רגילים לזה", מספר אחמד (טרזן) אבו נאסר, אחד משני התאומים הזהים. "גם בתוך עזה לא ממש מחשיבים אותנו למקומיים בגלל המראה המוזר שלנו. הסיטואציה בגבול היתה מרגשת עבורנו כי גילינו שאנחנו מפורסמים בקרב המצרים, המכירים את הטריילר שעשינו לסרט 'Journey Colorful', אבל בעיקר משום שזו הפעם הראשונה שעזבנו את עזה. אנחנו כבר בני 23 ומעולם לא יצאנו מהרצועה. הגענו למצרים כדי לנסוע משם לפסטיבלי קולנוע בכמה מדינות בעולם, ואני מקווה מאוד שזה יצליח.
"החלום שלנו הוא לראות סרט באולם קולנוע, מה שמעולם לא קרה, אף על פי שמקומות שונים בעולם הציגו לא מעט עבודות שלנו. בעזה אין בתי קולנוע, כולם נהרסו. האחרון שבהם היה 'נאסר' שנשרף ב-1992. מאז שאנחנו קטנים אנחנו רואים סרטים בטלוויזיה, ובשנים האחרונות גם מורידים מהאינטרנט בכמויות. יש לנו את ספריית הסרטים הגדולה בתולדות הקולנוע ואנחנו אוהבים את המדיום עד כדי אובססיה. אבל בלי שראינו אי פעם סרט באולם אמיתי".
כשאחמד אבו נאסר מספר שעבודות שלו ושל אחיו התאום מוצגות ברחבי העולם, הוא מתכוון ליצירות צילום ואמנות פלסטית לצד פוסטרים שעיצבו וטריילרים שביימו לסרטים שמעולם לא צולמו. הרעיון מאחוריהם, מתברר, הקדים את סרטו של מישל גונדרי "קדימה, תריץ אחורה" (2008), שבמרכזו שתי דמויות בעלות תחביב דומה, פחות או יותר. "עניין עיצוב הפוסטרים עבר לא מעט גלגולים", מספר טרזן בראיון בדואר אלקטרוני מקהיר. "בהתחלה היינו מדביקים את התמונות שלנו על הפוסטרים כי חשבנו שהפנים שלנו מתאימות להיות
למה דווקא שמות מבצעיים של צה"ל?
"משום שאלה שמות קולנועיים מאוד. אני באמת חושב שמי שהמציא אותם היה קולנוען. בתור תושבי עזה חיינו את המבצעים האלה ואיבדנו בהם המון מיקירינו, חלקם ילדים, לצד הריסת בתים ושאר מבנים. כך שזה דחף אותנו להשתמש בשמות שלהם כדי לומר אמירה על המצב בדרך קולנועית, שעשויה להיות בה לעתים אירוניה, לעתים פנטזיה ולעתים כאב".
טרזן וערב אבו נאסר הם חלק ממשפחה בת שבעה אחים מצפון העיר עזה. את הפוסטרים והטריילרים הם מכינים במעין סטודיו עמוס מחשבים, טלוויזיות, מסכים ומקלדות, שעשוי להעלות על הדעת את ההאנגר המבולגן של ד"ר אמט בראון, המדען המטורף מסרטי "בחזרה לעתיד". " אנחנו גרים שם מגיל 8", מספר טרזן, "זה חדר שינה שמשמש גם כסטודיו שלנו. תמיד רצינו שיהיה לנו עולם משלנו, והחדר הוא העולם. יש בו את הציורים שלנו, חבלים שתלויים מהתקרה ועליהם תמונות וקלטות שאנחנו אוספים, טלוויזיות שחור-לבן שאנחנו אוהבים מאוד, כמה טלוויזיות צבעוניות וספרייה צנועה הכוללת ספרים מכל העולם".
האהבה הגדולה לקולנוע ולטלוויזיה היא גם זו שברוחה בחרתם את הכינויים שלכם?
"לא, אלה שמות שאבא שלנו המציא כשהיינו קטנים. הוא אהב מאוד פנטזיה וסרטי אקשן, ובמיוחד את הסדרה 'טרזן' שהיתה משודרת בערוץ המזרח התיכון. אני חושב שהוא ראה דמיון ביני לבינו, גם במראה וגם בשובבות. בקשר לערב, הוא טיפוס יותר רגוע ממני לכן השם מתאים לאישיות שלו".
לפני כמה שנים נרשמו האחים ללימודים בפקולטה לצילום של המכללה לאמנויות בעזה, ומאז הם שולחים ידיהם בשלל תחומים אמנותיים. לפני כשנתיים אף זכו בפרס עבד אלמחסאן אלקתאן המוענק ל"עבודת האמנות הטובה בפלסטין", ולאחר הזכייה הוזמנו להשתתף בתערוכות קבוצתיות בחו"ל (באתר של "עזה-ווד", gazawood.com, אפשר לראות מבחר מעבודותיהם בשנים האחרונות). לצערם, הם לא יכלו להגיע לאף אחד מהאירועים, שכן נבצר מהם לצאת מגבולות עזה.
במקביל להצלחתם בחו"ל פגשו טרזן וערב לפני כשנתיים את מי שפתח להם צוהר לעולם העשייה הקולנועית: הבמאי העזתי חליל אל-מזיין. "חליל פשוט חולה על קולנוע", מספר טרזן. "נפגשנו לפני שנתיים והתאהבנו בו. התחלנו לבלות יחד ימים שלמים ולעזור לו בבימוי סרטיו, למשל 'משהו מתוק' שעשה המון רעש, כולל בטלוויזיה הישראלית".
מדובר בסרט עלילתי שיצא לאקרנים לפני שנה, דובר עברית ברוב שלביו, המתבסס על זיכרונות הילדות של אלמזיין, תושב מחנה פליטים ברפיח. הוא הופק וצולם כולו בעזה באישורה של ממשלת החמאס ובשיתוף פעולה עמה. עובדה מפתיעה ביחס לאופן הצגתם המתון יחסית של חיילי צה"ל בו. "העבודה על הסט של 'משהו מתוק' היתה ההזדמנות האמיתית הראשונה שלנו לעזור בבימוי", מספר טרזן. "בהמשך עבדנו עם חליל בשאר סרטיו כעוזרי במאי, מפיקים או מנהלי הפקה, עד שלמדנו איך להיות במאים בעצמנו ופתחנו חברת הפקה צנועה בשם 'למא פילם'".
מעודדים מהניסיון הראשון בעבודה על סט קולנועי יצאו טרזן וערב להפקה המשמעותית ביותר עד כה בקריירה הקצרה שלהם: בימוי וצילום טריילר באורך 1:40 דקות לסרט אקשן פיקטיבי בשם "Colorful Journey". במהלך העבודה עליו גילו שעובדת היותם תאומים זהים מהווה יתרון משמעותי בזירת הטריילרים הפיקטיביים, שכן היא מאפשרת להם יצירת אפקט הכפלת דמות חינם אין כסף. על כן החליטו השניים ליצור סיפור המתבסס על הדמיון ביניהם: מעשה בשני חיילים זהים שאינם אחים - אחד לוחם בפת"ח והשני בחמאס - שנפגשים על גג כשלכל אחד מהם רובה ביד. כדי להשיג רובים שיצטלמו בטריילר הזדקקו התאומים לאישור ממשלת החמאס, וקיבלו, זאת בתנאי שישיגו את כלי הנשק בדרכים לא רשמיות.
"זה עניין שגרתי לקבל אישור ממשלת חמאס כדי לצלם", מבהיר טרזן. "אבל בגלל המראה המוזר שלנו אדם שעבר ברחוב חשד בנו בזמן הצילומים - הם נערכו על גג מלון שהופצץ בחוף עזה - כי הוא לא ידע שקיבלנו אישורים לצלם. כיוון שזה היה קרוב מאוד לבית ראש הממשלה (איסמעיל הניה), וכיוון שהוא כנראה גם לא סבל את ההופעה החיצונית שלנו, הוא איים להלשין עלינו. רק לאחר ויכוח ארוך הוא השתכנע והמשכנו לצלם".
טרזן מספר ששנים של צפייה בחיילי צה"ל בפעילויות מבצעיות בעזה עזרו לתאומים לעצב את סצנות האקשן והיריות. "ההתנהלות של החיילים הישראלים דומה מאוד לסרטי הוליווד", הוא טוען, "הנשק המתקדם והמוזר שלהם, המוני המטוסים בשמים והפיצוצים החזקים על הקרקע, וכמובן מספר הקורבנות הגדול, לעתים ללא סיבה. דרך אגב, אנחנו שונאים מאוד מלחמות וגם סרטי מלחמה". כמו עבודות האמנות הפלסטית של השניים, גם הטריילרים זכו להצלחה מסוימת בחו"ל - הם הוקרנו בלונדון, בצרפת ובנורבגיה, הקרנות שגם אליהן לא יכלו השניים להגיע.
מה המסר שרציתם להעביר בטריילר של "Colorful Journey"?
"חשוב היה לנו להתעסק בפיצול שבין אנשים ובין עמים בעולם, דרך הפיצול בין החמאס לבין הפת"ח, שאנחנו מקווים מאוד שייגמר. אנחנו אמנים פלסטינים, קודם כל. יש לנו זכות להגן על הזכויות שלנו דרך מברשת העבודה שלנו, שהיא המצלמה. זו הדרך שלנו להתנגד. רוב האנשים בעזה מבלים את ימיהם בחיפוש אחר אוכל ודרכים להתקיים ואין להם זמן או חשק לעקוב אחר אמנות. הסיבה לכך, כמובן, היא העוני והמצור וחוסר היכולת להיפתח לעולם. עם זאת, ישנה בעזה גם שכבה קטנה אבל איכותית של אמנים, משוררים ואנשים משכילים שמאמינים שהם בעלי חזון ושעליהם להעביר מסר".
מאיפה אתם שואבים השראה?
"אנחנו מעריצים גדולים של אנדריי טרקובסקי, בעיקר של סרטו 'נוסטלגיה'; של ניקיטה מיכאלקוב, ושל אינגמר ברגמן, בעיקר הסרט 'זעקות ולחישות'. אנחנו אוהבים גם את קישלובסקי, וכמובן את פליני. הדבר החשוב ביותר לנו עכשיו זה לקבל סוף סוף הזדמנות ללמוד בימוי בצורה רצינית איפשהו בעולם, לא משנה איפה, כדי שנוכל להמשיך הלאה בתחום ולביים גם סרטים על אהבה, לא רק על מלחמה".
שמעתי על התעניינות מצד אנשי אמנות ישראלים ששוקלים לאצור לכם תערוכה בתל אביב. זה עשוי לעניין אתכם?
"אין לנו בעיה עם זה, אנחנו רוצים שהמסרים שלנו יגיעו לכל העולם ואפילו אליכם בישראל. מה שכן, השמות של חלק מהעבודות שלנו הם שמות של מבצעים של הצבא הישראלי, זה לא יהיה בעייתי אצלכם?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם