ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

"אורלנדו" בהרצליה: האלכימיה לא עובדת

הצגת היחיד של אנסמבל הרצליה שנוצרה על-ידי עמית דרורי בשיתוף עם שוויץ, גדושה בגימיקים מרהיבים ובמשחק מרשים אך אינה מצליחה להעביר את הקסם של הרומן הנפלא של וירג'יניה וולף

תחילה וידוי: אינני חובב הצגות יחיד. לדידי, תיאטרון עוסק בקונפליקט בין-אישי ולשם כך זקוקים לפחות לשני אנשים. הצגות יחיד נוטות לרוב לרגש בעיקר את השחקן המשחק בהן (ולעתים אף כותב אותן). אחד היתרונות של הצגת יחיד הוא בתחושת הראשוניות שלה. יש בשחקן יחיד העומד מול קהל משהו מן הקסם הקמאי של מספרי הסיפורים הפרהיסטורים. רק מעט מהקסם הזה קיים בעיבוד הבימתי של עמית דרורי לרומן הנפלא של וירג'יניה וולף, במשחק העובר לסירוגין מגוף שלישי לראשון ובבמה הנקייה והמופשטת.

אחת מנקודות החוזק של העיבוד הבימתי היא השחקנית המרשימה סילביה טששניובסקה דרורי, המדקלמת את הררי הטקסט בקול נעים ואף שרה שיר בסגנון הרנסאנס. בנוסף, התלבושות יפהפיות ומעוצבות בסגנון אנדרוגיני והתרגום של שמעון בוזגלו לעברית קולח.

וולף כתבה את הרומן ב-1928 כ"ביוגרפיה פנטסטית" של אורלנדו האלמותי, הנפרשת על פני 400 שנה – משלהי הרנסאנס ועד ימינו כמעט. אורלנדו מחליף במהלך הרומן זהויות וארצות – ממשורר תמים ועדין נפש בלונדון, לדיפלומט בקונסטנטינופול של המאה ה-17 ואחר-כך לאישה הממשיכה את מסעה חזרה לאנגליה של המאה ה-18 דרך המהפכה התעשייתית ועד המאה ה-20. בדרך, הוא משמש כמאהבה של המלכה אליזבת הראשונה, מנהל רומן עם נסיכה רוסית, הופך לצוענייה, לרעייה ועוד.

פרגמנטים מעלילה גדושה זו נמצאים בגרסה המקוצרת שמדקלמת לקהל טששניובסקה דרורי. אך הסיפור עצמו לא נמצא שם. פירוק זרם התודעה של הסופרת יצר פרגמנטים שאינם חוברים עוד לשלם. קשה היה לעקוב אחרי העלילה התזזיתית. ולא בגלל השפה האנגלית – השפה היפהפיה של וולף היא החלק היפה בהצגה הזו. שפת הרומן הפיוטית היא לפרקים שירה טהורה בעלת מקוריות הבחנה. למשל, התייחסות לשינה כאל מנות מוות קטנות החיוניות לנו על מנת להתמודד עם החיים.

ההצגה גדושה בהמצאות מרהיבות, החל מהדימויים המוקרנים על מסך, דרך דגם של ארמון המסתובב והופך לשידה השולפת עוד ועוד הפתעות ועד לרובוט מרהיב בדמות משורר אליזבתני. לא תמיד ברור כיצד גימיקים אלו משרתים את הסיפור ולעיתים נדמה שתפקידם המרכזי הוא לשבור את המונוטוניות ולשמור על ערנות הקהל. הרושם שנוצר הוא של נסיעה במתקן נוסח דיסנילנד יותר מאשר הצגת תיאטרון.

ההצגה היא הפקה המשותפת של אנסמבל הרצליה ותיאטרון וידי לוזן השוויצרי. לאחר שהציגה בשוויץ הגיעה ההפקה לפסטיבל ישראל ותחבור מעתה לרפרטואר של אנסמבל הרצליה. כסף כה רב הושקע וכל כך הרבה כישרונות עמלו על ההצגה, אך לא ברורה לי ההתעקשות האופנתית לספר סיפור במדיום בלתי מתאים. חבל שאנסמבל הרצליה, אחד התיאטראות הטובים והמוערכים בארץ, נפל לתוך ההרפתקה הזאת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...