ביג בן: לינור במאית כושלת
ההגעה למיינסטרים וקינת המקופחים הלא-הגיונית של הזמר המזרחי איומות הן, עירית לינור כבמאית היא כשלון מנייריסטי, ההתעוררות של ליאור דיין, עצה לדיאטה בלי קלוריות והחיוניות של ויזלטיר. מנחם בן עם תובנות השבוע
העובדה שהשירים המזרחיים, ה"ים תיכוניים" יעני (אין בהם שום דבר ים תיכוני) הפכו ל"מיינסטרים" החדש, כפי שסיפרה לנו כתבת השער ב"תרבות מעריב", מדאיגה וחמורה מאין כמוה.
מדובר בגל ממוסחר, ירוד, נטול כל ערך, נטול כל עומק, שקרי, זול כמו כפכפי פלסטיק. שירים בשני שקל. וזאת דווקא בשעה שהגל המקביל, הכולל את השירה המשוררית האיכותית ביותר בעברית (משלמה ארצי עד ברי סחרוף, מאהוד בנאי עד אתי אנקרי,
קינת המקופחים הבלתי נסבלת שנשפכה כאן מכל הגגות הצליחה. יבבת משוררי התחנה המרכזית הישנה השתדרגה. והם כבר לא בשוליים. הם המיינסטרים החדש. בערוץ 24. בגלגלצ. כמה איום. כי הרגע שבו מחליפים קובי פרץ ועידן יניב את אהוד בנאי ומיכה שטרית הוא רגע מגעיל, מביך, מפחיד. הברברים באים. ממזרח תיפתח הרעה.
קיוויתי, ממש קיוויתי, שסדרת הטלווזיה החדשה של עירית לינור "מה שנחוץ לרווק", ערוץ 3, תצטיין כמו תרגומה המעולה ל"גאווה ודעה קדומה", רומן הבנות האנגלי הקלאסי (לא רק לבנות) שעל פיו עיצבה לינור את התסריט הישראלי של הסיפור. אבל מה לעשות, לינור כבמאית טלוויזיה היא כישלון מנייריסטי (מילון: "מניירה - גינונים מעושים"), חסרת תקנה בשלב זה. כל הרפליקות היוצאות מפי גיבוריה וגיבורותיה מלאכותיות, מאומצות, נטולות כל חיוניות אמיתית. או סקסיות אמיתית. ולכן אי אפשר להסתכל על זה.
ליאור דיין פרסם ב"7 ימים" וידוי מעניין כדרכו על תקופת הגמילה שהוא עובר במרכז גמילה רפואי בארה"ב, אבל ההפניה בשער וכותרת המשנה, שנתנה המערכת ולא דיין ג'וניור עצמו, חוטאת חטא עממי כבד לאמת: לא מדובר ב"מלחמתו נגד הסם", כפי שנוסחו הדברים בכותרת, כדי שהעם יבין ויזדהה, אלא במלחמתו נגד תרופות המרשם שקיבל באמצעות פסיכיאטרים למיניהם.
כל ה"סמים" כביכול שמדובר בהם (ביניהם מונה דיין את הריטלין, הפרמין, האלגולוזין, הקלונקס, הקנסקס, הלוריבן) אינם סמים כלל וכלל כמשמעותם בעיני הבריות - משמע, סמים האסורים בשימוש על פי חוק - אלא תרופות מותרות ומסוכנות ביותר, שרופאים מוסמכים לספק אותן, והם אכן מספקים. מישהו מוכן להתעורר ולבלום את אינפלציית הכדורים הנוראית הזאת?
הצייר והארכיטקט התל אביבי נחום כהן (מי שערך בשעתו עם ויזלטיר ועם מקסים גילן את כתב העת המיתולוגי והשיגעוני במיוחד "קילטרטן"), הפיק בהוצאה ביתית פנקס רישומים קדחתני, דיכאוני, חסר מנוח, הכולל 50 רישומים תל אביביים-קפקאיים-פיקסואיים שלו, ששמותיהם (בנוסח "אתה צועד ביחידות בעולם פרטי של זיכרונות שריפה") לקוחים מתוך שיר ארוך של מקסים גילן, המופיע בסוף הפנקס.
איך אתה מזהה צייר אמיתי או משורר אמיתי? הם לא יכולים בלי לצייר או בלי לכתוב. נחום כהן הוא צייר כזה. לכן הוא תמיד קם מחדש אל הציור. כבר יותר מ-50 שנה לפחות. רואים.
מחמיאים לי שרזיתי. לכן, אולי תרצו לשמוע פרטים על נוהגי האכילה שלי. העיקרון פשוט: קודם כול, אני אוכל עד שאני שבע לגמרי. תמיד. אני בכלל לא מסוגל אחרת. העיקרון השני: כמה שיותר תפוזים בחורף. כמה שיותר אבטיחים בקיץ (וגם תפוזים שנשארו מהעונה). ככה מתרוקנים הרבה יותר, וזה (נוסף לפעילות הגופנית) מקור ההרזיה.
לכן לא נכון להיות מטומטם קלוריות. לחשב כמה קלוריות או כמה סוכר (טבעי! וזה כל ההבדל) יש בתפוז ולהיזהר. להפך. ככל שתאכל יותר תפוזים ואבטיחים, ככה תשיר מעצמך הרבה יותר קלוריות. בזכות ההפרשות שהפירות מזרזים תמיד. גם פעילות גופנית מזרזת, כמובן, את פעולת העיכול.
לכן, גם כאן לא נכון לחשב את פעילות הספורט על פי כמות הקלוריות שאתה מפחית. בריצה, נניח. כי זה לא רק הקלוריות הישירות שאתה שורף בזכות הפעילות הגופנית. זו בעיקר פעולת העיכול הנמרצת שאתה מזרז בזכות הפעילות הגופנית (בתנאי שאכלת מספיק תפוזים ואבטיחים). מבינים, נכון?
יש לי כבוד גדול למאיר ויזלטיר, שכתב כמה משירי האמת הגדולים ביותר בספרות הישראלית. ודווקא בשם האמת הזאת, ליתר דיוק, בשם "המיץ המר הזב מן האמת" (זו שאף אחד לא אוהב), אני רוצה למנות תחילה את מצאי הטוב והרע בספרו החדש, "מרודים וסונטות" (הקיבוץ המאוחד): יש בו שיר אחד טוב (על מוגבלותם של אנשים שאינם קוראים שירה) , כמה שירי וידוי ואהבה לא-רעים, הרבה שירים בינוניים , כולל סונטות פגומות למדי, וגם לא-מעט שירים גרועים ממש. זאת השורה התחתונה. בסך הכול, מדובר באכזבה צפויה.
למעשה, מאז ספרו החשוב האחרון, "מכתבים ושירים אחרים" , שהופיע ב-1986, וכלולים בו כמה שירים טובים מאוד (למשל, השיר הארוך והנפלא "קטע על פי אפיקטטוס", מתוך "בית ספר למשוררים") לא הצליח ויזלטיר להגיע לשיאים חדשים בשירתו. שני ספריו האחרונים, שהופיעו בשנות התשעים, "שירים איטיים" ו"מחסן" , הם כמעט כשמותיהם, ספרים עייפים ומאוד לא מלהיבים.
בספרו החדש ניכרת אמנם פה ושם איזושהי חיוניות מפתיעה. למשל, בשירים שבהם הוא תוקף את ניסים קלדרון ואת אהרון שבתאי. את האחד בשמו ואת השני , באמצעות ציטוטים מתוך אחד משיריו הפוליטיים הגראפומאניים.
את קלדרון הוא מגדיר באמצעות העלבות מסוג:" וקטון הוא המוח/ בלי כוח לצמוח", בשעה שאת שבתאי, בן דורו, הוא מגדיר כ"אחי המשורר השקרן", ואכן מצטט חרוז קיטשי ושיקרי להחליא הנשמע כמו פארודיה על שבתאי: "בוא, ילד ערבי,/ תמצא מחסה בחדרי לבבי". ויזלטיר עצמו משמיע כאן, לצד כמה אמירות שמאלניות גסות ומרתיעות ("המוחטה הזאת היא המאחז שלו"), גם כמה אמירות מפוכחות על השלום הרע הצפוי, אם וכאשר: "חמולות שלמות מטול כרם פושטות / על חצי חוף הים של נתניה". מי בדיוק מעוניין בשלום כזה?
אבל מעבר להעלבות האישיות הישירות האלה - ויזלטיר תמיד העליב בשיריו, אבל לאו דווקא אנשים פרטיים - יש בספר עוד כמה חידושים ריגשיים. אולי הבולט שבהם הוא הגעגוע החשוף, המר, התמים, הגימנזיסטי כמעט, לאהבה, ובעיקר לאהובה מסויימת אחת, שיחסיו איתה נגמרו, והוא לא מפסיק להתייסר בחסרונה. המשורר מאוהב, כמו לראשונה בחייו, אין מה לעשות: "אמשיך לחלום/ עלייך, למשל, על הלשון/ הוורדרדה שלך, על ברק עינך, /עין הציפור, על קוער עכוזך /כאילו זה הרטט הראשון/ אשר הלם בי פעם עד הלום".
באחריות אני אומר לכם, ויזלטיר מעולם לא התוודה ככה על אהבה. בשיר אחר, "כל אחד בחדרו", הוא מתאר את בדידותם של אוהבים שנפרדו ואינם מעיזים להודות באהבתם או בצורך שלהם לחזור זה לזו: אני שרוע במיטה ריקה, ואת / מוטלת במיטה ריקה אחרת". ובשיר אחר הוא שוב מדבר על האכזבה המרה של המאוהב, המחכה לאי-מייל ממנה:"בבוקר מתעורר עם בדל תקווה / שהיא כתבה מכתב -/ והוא כבר כאן, /בתיבה הדיגיטלית המרצדת - // היא לא כתבה". כן, ויזלטיר התרכך ללא ספק במרוצת השנים.
החלק המקומם והמאוס ביותר בספרו של ויזלטיר נובע מסוג מסויים של התנשאות אנטי-עברית שתמיד היתה בו, ויסודה הוא למרבה הצער בורות ברורה. כך למשל מתאר ויזלטיר את מצב העברית עד שבני דורו (ובעיקר הוא כמובן) הגיעו אליה במילים הדוחות הבאות: "העברית היתה עירומה כמו אידענע רוחצת /- - -בוהַק שופך אור אכזרי / על דדיה הגדולים הרטובים ועל הוורידים הכחולים". עד שבא ויזלטיר והִצעיר כביכול את ה"אידענע" הזאת.
אם ניזכר בשורות השמיימיות של יונה וולך על אותה עברית ("העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא בת שבע נקייה/ העברית היא פסל שלא פוסל"), נבין את כל ההבדל בין ויזלטיר לוולך. בין משורר ארצי מאוד, גם במיטבו, למשוררת אלוהית.
כִּי הָאֱמֶת, בְּדוֹמֶה לִנְמָלִים/וְלִמְקָקִים, עֲשׂוּיָה לְהִתְגַּלוֹת בְּמַפְתִּיעַ, בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, כְּאִלּוּ יֵשׁ /מֵאַיִן
מאיר ויזלטיר במיטבו, אומר לנו משהו מדויק וחד על האמת ועל אנשים שבורחים ממנה לשווא. מתוך השיר "באמת", שנכתב בשנת השישים, מתוך "קיצור שנות השישים" (ספרי סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד).
נא להמתין לטעינת התגובות
