יופייה של החי"ת: המוזיקה המזרחית חדרה למיינסטרים
אחרי שנים של טענות על קיפוח, גם ותיקי הז'אנר נאלצים היום להודות: המוזיקה המזרחית כבשה את המיינסטרים, ומביסה את שאר הסגנונות כמעט בכל זירה אפשרית. זמרים מזרחים מובילים את מצעד ההורדות בסלולר, מציפים את גלגלצ, ממלאים את קיסריה ומקשטים את הפריים טיים של ערוץ 2. גבירותיי ורבותיי, אנו מכריזים בזאת: המזרחים ניצחו, בכל זאת
ובכל זאת, כשניסיתי לברך את האחרונה, למשל, על הגול המרהיב, היא הייתה בטוחה שנפלתי עליה, כרגיל, בקטע ההפוך (המזרחים מקופחים, המזרחים נדפקים, המזרחים מסכנים וכו'). "על מה אתה מדבר, נשמה?", גערה בי, "זה לא נכון, מה שאתה אומר, אין חיה כזאת. לא 'דעיכתו של הזמר הים תיכוני', לא 'שקיעתו', לא 'נפילתו', לא כלום. להפך, חביבי, להפך".
אבל מרגול...
"שום 'אבל מרגול' ושום בטיח! תקשיב לי טוב, חביבי: אתה טועה בענק. הז'אנר הזה שולט עכשיו ביתר שאת. אין יותר מיינסטרים מזה היום. באמת, אני אשכרה לא מבינה על מה אתם, העיתונאים, מדברים כל הזמן! אתם פשוט מרתיחים אותי עם ההצהרות האלה שלכם! לא רק שאין היום שקיעה...".
רגע, רגע, מרגול - זה בדיוק מה שאמרתי: הזמר הים תיכוני נמצא היום בפריחה מטורפת.
"אה, פריחה...חשבתי שאמרת 'דעיכה'. וואי-וואי-וואי, לא הבנתי אותך, נשמה שלי. בבקשה ממך, ממה'לה, תעשה את התשובה שלי מקודם לא בפליאה, אלא בנחרצות, בסבבה איתך".
אז כן, רגשי הנחיתות, כפי שהבנתם, אמנם עדיין טבועים במעמקי האינסטינקטים של בכירי הז'אנר ממש כמו בימים החשוכים ההם, כשבוגרי רימון סתמו להם את נתיבי הגישה לגלגלצ - אבל עושה רושם שבקצב הזה, החפלאי והמנענע, גם שאריות התסכול הללו ילכו ויתפוגגו עם הזמן.
למעשה, כבר עכשיו, במסגרת העבודה על הכתבה הזאת, יכולתי להבחין בשינוי: כל הזמרים האלה, שפעם נהגו להתחנן לשורה וחצי במקומון דרומי, מתחילים פתאום לעשות בעיות, משחקים אותה קשים להשגה, מפנים אותך למנהל שלהם, ליחצנית, לחברת התקליטים.
לא תאמינו כמה טלפונים עשיתי, וכמה זמן חיכיתי על הקו בכל אחד כזה, עד שסוף סוף תפסתי את קובי פרץ, לדוגמה, כשהוא לחוץ אש, באמצע גוונים במספרה, לקראת הופעת הבכורה שלו בקיסריה.
לא תאמינו אילו דרישות היו לסיגל לוזון בטרם הסכימה לאפשר לי לראיין את בעלה הנכבד, אלי. לא תאמינו כמה שיפרתי את צעדי ריקוד החתונות שלי במהלך השעות הארוכות שהעברתי לרקע עשרות צלילי המתנה של "יפיופה" (אייל גולן), וכמה הרחבתי את מנעד קולי עד שה"הלו" של אורי סלעי, העורך הראשי של ערוץ 24, קטע סוף סוף את ה"עץ ירוק מפל?סטיק" (מרגול) בנייד שלו.
סלעי, אגב, התבקש לסוגיה אחרי שמרואיינים רבים בכתבה הזאת זקפו חלק גדול מהקרדיט על המהפכה המזרחית שפוקדת אותנו כיום לזכותו של ערוץ 24 החדש, שמאכלס בימים אלה שתי תוכניות יומיות שמוקדשות לז'אנר ("מנטה על הבוקר" ו"בכפיים") ועוד שתיים כאלה בסוף השבוע ("חלון לים התיכון" ו"יאסו"), נהנה מרייטינג גבוה בשעות השידור הללו ומדווח על עדרי מעריצים שפוקדים את סביבת האולפן השקוף במהלך הופעותיהם של אמני הז'אנר.
"אין לנו ספק שהיום זה הזמן של המוזיקה המזרחית", פוסק סלעי. "הז'אנר הזה פשוט פורח. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא לאהוב את זה, אבל זו עובדה. זה הז'אנר הכי פופולרי כיום, נקודה. עובדה שהתוכניות האלה זוכות לרייטינג מאוד גבוה אצלנו".
בטח תסכים איתי שבעבר הלא רחוק, רבים מהקולגות שלך היו מרימים גבה נוכח הרעיון להעלות תוכניות כאלה.
"תשמע, התקשורת, כהרגלה, קצת מאחרת בכל מה שקשור לזה. אני חושב שתראה בקיץ הזה הרבה יותר מזרחית בערוץ 2 ממה שראית בקיץ הקודם, למרות שהם היו יכולים לעשות את זה גם בקיץ שעבר. ברור שצריך גם להגיד לזכות המנהלים והמפיקים של הז'אנר שהם פיצחו את הקשר בין מוזיקה לכסף, ולמדו איך לעבוד עם סלולר, טלוויזיה, רדיו, הכול. כתוצאה מזה, הז' אנר עשה קרוס-אובר לכולם: אייל גולן הוא היום אמצע הדרך הישראלי".
ולא רק אייל גולן. הבאזז המטורף שפוקד את הז'אנר בימים אלה מעיף לפסגות המיינסטרים עוד ועוד שמות לוהטים-בין אם כאלה שכיכבו בעבר ולפתע צצו מחדש (ישי לוי, מרגול, שימי תבורי, בועז שרעבי, שלומי שבת, אלי לוזון, חיים משה ועוד), ובין אם כאלה שעד לא מזמן הסתובבו בחתונות ובבר מצוות, ובתקופה האחרונה פרצו בענק והרימו את הסצנה מהקרשים שבהם הייתה מאז ימי "בלבלי אותו".
כן, הכוונה היא לאותו קובי פרץ, שבלבל אותנו בזמנו, וכיום אנחנו אלה שמבלבלים אותו באינספור הזמנות לתוכניות אירוח, ולמותגים מזרחיים מנצחים כמו משה פרץ, דודו אהרון, שמעון בוסקילה, איציק קלה, מושיק עפיה, עידן יניב, ליאור פרחי, שלומי
"בתקופה הזאת אני עושה יותר מ-25 הופעות בחודש", מצהיר דודו אהרון, למשל. "בכלל, המוזיקה הים תיכונית השתדרגה מאוד בזמן האחרון, ובתגובה לזה אנשים גם מצביעים ברגליים והולכים להופעות. כשאני מופיע במועדון שמכיל אלף מקומות, מגיעים אלפיים איש, וכשאני מסתכל על הקהל, אני רואה שזה לא בהכרח הקהל הרגיל שלי, הים תיכוני. זה קהל שמגיע מכל גווני הקשת".
לדעת רבים בתעשייה, המהפכה הנוכחית החלה בשינוי תפיסתי שבא לידי ביטוי גם מבחינה מוזיקלית וגם ברמה השיווקית: אם עד לפני חמש שנים האמנים הים תיכוניים ניסו לפרוץ אל מרכז ההביטוס התקשורתי על ידי התאמת מוצריהם לאוזן "אשכנזית" - מה שהוביל לביקורת חריפה מצד מעריציהם האדוקים - הרי שהיום הגישה התהפכה: הכיוון המוזיקלי השליט בסצנה הוא זה הבלדי, החפלאי, העושה?שמח, האותנטי, והטקטיקה השיווקית מתמקדת בסלולר, באינטרנט ובשטח עצמו.
הרעיון, שהולך ומתברר כמבריק וכמתאים במיוחד לעידן הדוט-קום, הוא שבמוקדם או במאוחר תגלוש התסיסה העממית הזאת לאמצעי התקשורת, ואז, או אז, האחרונים יהיו אלה שיתחנפו למזרחים, ולא להפך.
אם במקרה האזנתם בתקופה האחרונה לגלגלצ, או צפיתם ב"ארץ נהדרת", "האח הגדול ", "צחוק מעבודה" ועוד, בטח שמתם לב שהשיטה הוכיחה את עצמה: שום סופשבוע לא רגוע בלי משה פרץ, שום פלייליסט יומי לא שלם בלי קובי פרץ ואישתאר, שום תוכנית אירוח שמכבדת את עצמה לא סוגרת ליין-אפ בלי הופעת אורח של קובי פרץ (או, לכל הפחות, עידן יניב) ושום גמר של תוכנית ריאליטי לא מספק את הסחורה בלי בובליל אחד לפחות - בין אם הוא מזמר (שימי) ובין אם הוא מהמהם (יוסי).
דוגמה מצוינת לטקטיקה השיווקית שהביאה להישגים המרשימים האלה היא הפעילות של הז'אנר בזירה הסלולרית - מקום שבו הזמר הים תיכוני נחשב פופולרי ביותר הרבה לפני שהחל הבאזז הנוכחי סביבו.
"הייתי אומר ש-30 עד 40 אחוז מתמהיל ההורדות מקורו בז'אנר הזה, בעוד שאת כל שאר העוגה תופסים כל הז' אנרים האחרים ביחד, כולל המוזיקה הבינלאומית", אומר גיל וייט, סמנכ"ל חברת התוכן הסלולרי הגדולה יוניסל.
"סיבה אחת לכך היא החיבור הבלתי אמצעי שמאפשר הסלולר בין המוזיקה לאמן, בלי פילטרים של ועדות פלייליסט ובלי הכתבה של אג'נדה. תוסיף לזה מאפיינים סוציולוגיים של קהל היעד של המוזיקה הים תיכונית - כלומר, אנשים חמים יותר, אמוציונליים, מחצינים רגשות - ותקבל פלטפורמה שהפכה להיות אמצעי של הקהל להראות אהבה לאמנים שהוא מעריץ.
הגורם השני, לדעתי, הוא הכניסה של גורמים מקצועיים לתחום. בכל שאר הז'אנרים, מי שמופקד על הניו מדיה הן חברות התקליטים המסורתיות, שנשארו בעידן ה-CD. הן לא מבינות את המדיה החדשה, ולכן גם לא ממקסמות את התוצאה בה. אנחנו, לעומתן, מכירים את המודלים, את המגמות בעולם, את הטכנולוגיה, את הבעיות, את היתרונות ואת נקודות המפתח".
שמתי לב שפרסומות אינטרנטיות להורדת מוזיקה ים תיכונית נוטות "לקפוץ" למסך בכל פעם שנכנסים לאתרים של שיתוף קבצים, הורדה לא חוקית של סרטים וכדומה.
"אנחנו מפרסמים באמצעות רשתות פרסום באינטרנט. חלק משטחי הפרסום של הרשתות הללו הם באתרי שיתוף קבצים למיניהם, אבל אנחנו לא עובדים איתם ישירות".
"במשך שנים לא היה שום קשר בין ההצלחה של המוזיקה המזרחית לבין הנפח שהיא קיבלה בתקשורת", טוען ירון אילן, שהגיש עד לא מזמן תוכנית מוזיקה ים תיכונית בפריים טיים של ערב שישי בערוץ 10 ("מנטה ב-10", שיצאה כעת לפגרה).
"מה שקרה בשנים האחרונות זה, קודם כול, מהפכה גדולה בתחום הסלולרי. השירים של אייל גולן, קובי פרץ, שרית חדד, איציק קלה - כולם צמחו בסלולר, ומשם המשיכו לקיסריה ולהיכל התרבות. גם האמנים עצמם מחוברים היום יותר לשורשים שלהם, לאמת שלהם, ובנוסף גם נראים טוב. כל הנתונים האלה יחד עושים את העבודה, ככה שאפילו גלגלצ כבר לא לגמרי מאחור. בכלל, אי אפשר להגיד שהמוזיקה הזאת מחפשת היום את המיינסטריים. היא בעצמה המיינסטרים".
גם היוצרים והמפיקים עצמם מסכימים שהצלחת הזמר הים תיכוני בסלולר קשורה לאופיו המיוחד של הקשר שבין שתי התעשיות. "ברגע שיש לי סקיצה לשיר, אני מניח אותה לחברה על השולחן, משמיע אותה, והם כבר סוגרים לי דיל על הפקה שלמה", מסביר יוסי בן דוד, התמלילן שמאחורי להיטים סלולריים כמו "הוזה אותך מולי", "קשה לי לוותר עליה", "את אותי שופטת" ועוד.
"אני אגיד לך יותר מזה: כשאני עושה הפקה לזמר, אני בכוונה תמיד כותב לו שבעה שירים בינוניים ועוד שניים ממש בולטים, כדי שהפערים ביניהם יהיו מורגשים מאוד וכל מי שישמע את כל החבילה יגיד מיד 'או, את השיר הזה אני רוצה!'. חשוב לי מאוד גם לחפש את הזמן המתאים להוצאת השיר, אתה יודע. עכשיו, למשל, יש לי ביד להיט ברמה של 'הוזה אותך מולי', אני מת להוציא אותו, אבל אני מחכה שאייל גולן יירגע קצת עם הדיסק שלו, שיהיה שקט תעשייתי. כל דבר קטן, אני מסתכל עליו".
אבל לא על הסלולר לבדו צמח הגל הים תיכוני שאנחנו גולשים עליו כעת. לפחות שלושה אנשים משלוש תחנות רדיו - דידי הררי, אליקו וירון אילן - היו שם קודם, ותוך כדי שניהלו ביניהם קרבות אגו, הצליחו גם לפמפם את הזמר הים תיכוני ביעילות רבה, ולהוות משקל נגד להתעלמות הגלגלצית.
"אנשים פשוט קולטים שהרחוב היום גועש ורועש בכוכבים ותיקים וצעירים גם יחד, ושהמוזיקה המזרחית שולטת", אומר אליקו. "מצד שני, אתה יודע, זו לא חוכמה להצטרף למשהו אחרי שהוא כבר נעשה בום, אלא לתת לזה במה לפני שזה הופך לקונצנזוס".
אבל מה בעצם השתנה, לדעתך, בשנה-שנתיים האחרונות?
"מה שקרה זה שהמוזיקה הים תיכונית עצמה הפכה להיות פחות מיינסטרימית ויותר מזרחית - בדיוק כמו שהקהל שלה רוצה. אני תמיד אומר שזמר מזרחי צריך להיות זמר מזרחי. הוא לא יכול לנסות להיות אשכנזי. ברגע שהוא עושה משהו לא אמיתי, הוא הופך להיות, לכל היותר, משהו עונתי".
נראה לך שגם לתוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", למשל, שחשפה לעולם את יוסי בובליל, הייתה תרומה למהפכה הזאת?
"אני לא חושב שיוסי בובליל באמת תרם משהו למוזיקה המזרחית, אבל כן, הוא בהחלט עשה משהו טוב למזרחיות, בכלל".
המפיק הוותיק אשר ראובני אף מרחיק לכת וטוען שהמוזיקה הים תיכונית נמצאת כיום על אחת הפסגות היותר גבוהות שאליהן הגיעה במהלך 30 השנים האחרונות.
"לקח להם בתקשורת 30 שנה להבין שעם ישראל אוהב מוזיקה מזרחית", הוא אומר. "פעם היה איזה עורך ברדיו שאמר לי 'שמע, אין לי בעיה להשמיע את השיר הזה, אבל אני חושש ממה שהחברים שלי יגידו עליי'. היום זה כבר לא ככה. האנשים שם עברו את מחסום הפחד והתחילו להקשיב לנו".
או שהאמנים פשוט התחילו לעשות מוזיקה טובה יותר.
"אני לא חושב ככה. אתה יודע, זמר מזרחי יכול לשיר גם שירי רוק בלי שום בעיה, אבל כשזמר רוק מנסה לשיר בסגנון מזרחי זה אף פעם לא נשמע טוב. קח לדוגמה את ברי סחרוף. כשהוא מנסה לשיר בסגנון מזרחי, יוצא לו משהו תפל שבתפלים, מעוות, מזויף, אי אפשר לשמוע את זה.
אבל עזוב אותך עכשיו מרוק. אם תעשה חתונה וחס וחלילה תגיד לדי-ג'יי שלא ישים מזרחית, החתונה שלך תהיה האירוע הכי משעמם בעולם. אנשים יחזרו הביתה ויגידו 'וואי-וואי-וואי, איזה ערב על הפנים היה לנו'. גם אם תשים שם את שלמה ארצי ותגיד לו לשיר 'לינדה, לינדה' זה לא יעבוד".
יש מצב שראובני צודק. ובכל זאת, חשוב להבין שקיים הבדל מהותי בין הזמרים שנהוג לכנותם "מזרחיים" לבין כל מה שאתם שומעים היום בגלגלצ - כלומר, חומרים שמתויגים תחת הכותרת "מוזיקה ים תיכונית".
כשיוני רועה, לדוגמה, התלונן באחרונה על רדידותו הנוכחית של הז'אנר, הוא התכוון, בין היתר, לפער המוזיקלי העצום שבין הפרטיטורות המורכבות של פריד אל-אטרש ואום כולתום לבין הפופיות האוריינטלית והמתחנפת למערב שמאפיינת את עידן יניב.
"ברור שאי אפשר לקרוא לזה 'מוזיקה מזרחית'", טוען אלי לוזון, על אף שהוא בעצמו מודה שנשאב בתקופה האחרונה לטרנד הים תיכוני. "אפילו אני עושה היום מוזיקה ים תיכונית, ואני שלם עם זה. למזלי, יש לי ברכה גדולה מהקדוש ברוך הוא, שברא אותי כמו זיקית. אני שר ג'אז, אופרה, מזרחי, ים תיכוני, רוק, פופ, חזנות אשכנזית, הכול".
אבל למה בעצם אתה לא עושה היום את מה שאתה באמת הכי טוב בו - מוזיקה מזרחית אותנטית?
"עכשיו אנחנו בקטע של הצעירים, ומה לעשות שזה מה שהם רוצים לשמוע. כל העולם הולך ונהיה צעיר, ובאיזשהו מקום גם אני ילד, אחי. אני עדיין יוצא לפעמים מהאוטו ומבהיל אנשים סתם ככה, בשביל הכיף".
גורם משמעותי נוסף שתרם לעליית קרנם של האמנים הים תיכוניים בתקופה האחרונה עונה לשם תומר מלכה. הבנאדם הגה לפני כארבע שנים את קונספט הפלגות החפלה, שזכו בשעתו להצלחה מסחררת, ובהמשך המיר אותן בסופי שבוע על בסיס הכול כלול פלוס הופעות ים תיכוניות, שמרימים את התקרה של מלון "הנסיכה" באילת.
"היה לי חשש גדול מכל זה בהתחלה", מספר מלכה. "לא האמנתי שהקטע עם אמנים מזרחיים בהפלגות ילך, כי באותה תקופה המוזיקה הזאת לא הייתה חזקה ולא היו כל כך הרבה זמרים מובילים. הכול התחיל מזה שיום אחד הייתי בהפלגה ושמתי לב שחסר משהו".
היה משעמם, בקיצור.
"בדיוק. ההפלגה הראשונה הייתה עם קובי פרץ ועם שלומי סרנגה, ושבוע לפני זה כבר לא נשארו חדרים. אחר כך עשינו עוד הפלגה, עם איציק קלה, שבזמנו היה זמר לא מי יודע מה מצליח, אבל גם ההפלגה ההיא הייתה מלאה. אנשים נדלקו על זה. אני לא רוצה להישמע יהיר או משהו, אבל אין לי ספק שחיזקתי מאוד את כל המוזיקה המזרחית בארץ בשנים האחרונות".
ניסית לעשות את זה גם עם אמנים לא ים תיכוניים?
"בטח שניסיתי. הבאתי את מאיה בוסקילה, דנה אינטרנשיונל, צביקה פיק - אבל זה לא הצליח. חופשה אמורה להיות דבר שמח. אם שלום חנוך, למשל, ישיר לך באונייה - אתה תשב על הכיסא. לא תרקוד ולא תיהנה".
לטענת שרית בירן, היחצנית של קובי פרץ (שגם אחראית, במידה רבה, לחיבור הנוכחי בין הז'אנר לברנז'ה), הרעיון שעומד מאחורי סופי השבוע הים תיכוניים במלון "הנסיכה" נגזר מניתוח דפוסי הבילוי של קהל היעד.
"הקהל של המוזיקה הים תיכונית הוא קהל של מותגים, לא של שאנטי ושל בזארים", היא מסבירה. "זה קהל שאוהב את ההופעות שלו באולם מכובד, עם עקבים, חליפות ופאסון, ומוצא בדיוק את מה שהוא מחפש בסופי השבוע האלה".
את חושבת שחופשות כאלה היו מצליחות להימכר גם לפני ארבע-חמש שנים?
"תשמע, הייתה אז תקופה קשה לכל הז'אנר.'כוכב נולד' בדיוק יצא, ולקהל הייתה רוויה ממזרחית. אני רק יכולה להגיד לך שבתור קואוצ'רית של האמנים שלי, גם אז אמרתי להם 'אנחנו טווסים גאים, אנחנו לא מסכנים, טוב לנו'.
ככה זה נמשך עד שהתקשורת פתאום הסתכלה למטה ואמרה 'רגע, מה קורה פה?' - והנה, בימים אלה אני במגעים עם חברת ההפקה של אלעד קופרמן בנוגע לסדרת ריאליטי על זמר ים תיכוני, ואין חברת הפקה שלא פונה אליי בבקשה לקבל את קובי פרץ לתוכניות שלה. הוא מחוזר אובססיבית. קובי, בכלל, עבר את כל הדרך, שלב אחרי שלב. מקומה ראשונה, עד הפנטהאוז".
הוא גר בפנטהאוז?
"הוא גר בדירת 4.5 חדרים בבניין מפואר, אבל הוא עוד יגיע לזה".
בינתיים, קובי מתכונן להופעת הבכורה שלו בקיסריה. כן, כן, אותה קיסריה מלכותית של שלמה, שלום, פוליקר, ריטה, ובאחרונה גם אייל גולן. בשבוע שעבר, אגב, נוספו ללו"ז של פרץ עוד שתי קיסריות, לנוכח הביקוש המטורף.
אז הכול טוב, קובי, אה?
"מה, אתה מתכוון לתספורת? כן, יצא חבל על הזמן. אני מאוד מרוצה".
זה הכי חשוב.
"תמיד אני עושה את מה שאני הכי אוהב. גם במוזיקה, גם בתספורת. מה שכן, אני מאוד מתרגש עכשיו, מאוד לחוץ. זו פעם ראשונה שלי בקיסריה, ותשמע, אני מופיע כבר מגיל 16".
הגשמת חלום, בקיצור.
"ברור, אחי. היום אני בן 33 ומחצית מחיי אני עושה את מה שאני עושה כדי להגיע לזה. עד היום הרגשתי כמו חקלאי שזורע את הירקות שלו ומחכה לרגע שבו הוא יקצור אותם, והנה, עכשיו זה קורה. אבל מהבחינה האנושית, אני תמיד אשאר אותו קובי פרץ. בקיסריה, בחתונות או בהוליווד. אתה יודע, אני יכול להיות פרארי או למבורגיני, אבל אם אין לי דלק - שזה הקהל שלי - אני לא שווה כלום".
ואיזה אוטו יש לך עכשיו?
"טויוטה, אחי".
נא להמתין לטעינת התגובות
