עונג מקומי באלבום של אלי רוזן
משהו בחיבור בין כל המולקולות באלבום האינדי של אלי רוזן יוצר קסם וחבל שיהפוך לסוד כמוס של יודעי ח"ן. לאורי מרק כדאי למתן קצת מההתלהבות ומי שרוצה להתרפק על זכר התרבות הישראלית, מוזמן להאזין למערכונים של שייקה אופיר במארז החדש
אלי רוזן צילום: יח''צ
"כל המקומות האלה", אלבום הבכורה היפה של אלי רוזן, הוא חת'כת חיבור הרמטי לפאב המקומי. לבלבול ולתהייה של דור שלם ("בתים בעיר"), לרצון התמידי לעוף מכאן ("בן גוריון"), אבל גם לחיבור הזה לשורשים, שלא מרפה ("דיינו").
רוזן הוא לא זמר גדול, ובכלל - כשפורטים את העבודה שלו לרכיבים, קשה להצביע על כישרון ספציפי חריג - אבל יש משהו בחיבור בין כל המולקולות שיוצר קסם. הרבה לב, הרבה שכל, ובייחוד - משהו מכוון מאוד, נטול כל שומנים, שבורא אמינות. נסו את "זקנה מצפת", למשל . הוא יקרע לכם את הלב. ועוד משהו. על פי הקטגוריות המקובלות, "כל המקומות האלה" הוא אלבום אינדי. יוצא בלייבל קטן (אנובה. שוב, סחתיין), ושייך ליוצר אלמוני, שאפילו לא טרח לשים את תמונתו על העטיפה המצורפת.
אם לא יתרחש כאן מפנה משמח במיוחד בעלילה, הוא גם יהפוך לסוד כמוס, השייך רק לחבורה קטנה של יודעי ח"ן. חבל, כי מהותית מדובר במיינסטרים לכל דבר. מלודי, מופק היטב, שווה כמעט לכל נפש. ושווה המון.
יומרה זה טוב
והנה פרק נוסף בסדרה המצערת "אינדי בעל כורחו". אורי מרק הוא בחור צעיר, שכיאה לבחור צעיר מגיש אלבום בכורה מלא עוצמה, רעב ויומרנות. על היומרנות היה ניתן כמובן לוותר (הבנו, אתה שולט בגתה ובנובלות צרפתיות. אפשר להרגיע עם המינונים. וגם הפתוס בשירה יכול קצת לרדת), אבל היא בלתי נמנעת.
ככה זה, כשמישהו רוצה לתת את כל מה שיש לו. הוא נוטה להגזים. וזה עדיף בהרבה על המגמה הטיפוסית של מוזיקאי ישראלי צעיר: ללכת על בטוח. ברגעים הטובים שלו, ויש הרבה כאלה ב"לא לדבר על מין", מרק מתגלה כיוצר מבטיח, בעל כישרון רב. עכשיו הוא יכול קצת להירגע, ולהוציא אלבום מצוין באמת.
אבו אל-מארז
שייקה אופיר. צילום: שמואל רחמני
נא להמתין לטעינת התגובות
