אמנות ונמות: פלצנות ב"צו כתיבה"
אייגר סבל קשות בכנס וחזר עם קריאה נרגשת לציבור הסטודנטים לאמנות: ברחו עכשיו, וברחו מהר. עדיף כבר לאכול נקניקיות באיקאה
מקסימום תהיו חסרי תוחלת כמו כולם. אין בזה שום דבר רע. תאכלו נקניקיות באיקאה, תתמכרו לפורנו ובסוף תמותו ערירים בגבעתיים. העיקר אל תישארו. שום דבר לא יהיה גרוע ומשמעותי פחות מאשר השתקעות בעולם האמנות הפלסטית. אתם אולי חושבים שאני מגזים, או שאני אומר את הדברים כדי לנסות לחולל עוד איזו פרובוקציה זולה שמקורה בעקרות קיומית - אני מודע למוניטין המפוקפק שיצא לי, בצדק - אבל הפעם אני מתכוון לכל מילה בשיא הרצינות.
גם בלי שיצא לנו להכיר, אני יודע שאתם יותר מדי טובים בשביל שהבולשיט הריחני הזה יאכל אתכם. אז פשוט תסתלקו. צאו לחיים, ואל תביטו לאחור. ובקרוב מאוד, בעזרת השם יתברך, אצטרף אליכם, איפה שלא תהיו. העיקר שזה לא יהיה בחולון, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, בשעה שהוא מארח את הכנס ששמו "צו כתיבה!".
"צו כתיבה!" הראשון , שהביא אותי לקריאה הנואשת הזאת, התקיים לפני כשבועיים. במהלך יומיים שהרגישו כמו נצח מקופסל, טחנו את המוח בזה אחר זה 11 פלצפנים ממדרגה ראשונה ובדרגות עינוי משתנות. לסיום הסיוט, נערך פאנל שבו ישבו ארבעה אחרים, טרחנים לא פחות.
רובם, בצורה כזו או אחרת, התכנסו כדי לקונן מונוטונית על מצבה העגום של הכתיבה המקומית על אמנות. או כמו שכתבו המארגנים החביבים, יונתן אמיר ורונן אידלמן, עורכי האתר "מארב", בתוכנייה : "לדאבוננו בימינו בימות הדיון באמנות הולכות ומתמעטות, וכתיבה מאתגרת, מעשירה ומעוררת שאלות הופכת למצרך נדיר".
הדוברים בכנס הקפידו על דיבור מקודד לעילא, מצוחצח להחליא, ובגדול, חמקני כמעט לכל אורכו. או שגלשו למונולוגים חסרי שחר שבהם דשו בשד יודע מה. או שדיברו באופן יחסית נהיר, אך מדי דיפלומטי. כך או כך, לא נוכח איזשהו ניסיון אמיתי לעשות בדק בית. אף אחד מהדוברים לא טרח לטעון שהמצב אולי לא באמת בקנטים, סתם בשביל הגיוון. אף אחד לא תהה בקול רם איפה הוא עצמו אולי טעה לאורך הדרך, שהמצב הגיע להיכן שהוא טוען שהגיע.
ואף אחד גם לא העז לנקוב בשם שלי ספציפית, על אף שהטענות כוונו במקרים רבים, בבירור גמור, כלפיי. שוב ושוב חזרה הטענה שהביקורת בעיתונים הארציים פשטה את הרגל, ובהתחשב בזה שיש רק שלושה כאלה (ושהמבקרת החדשה מעבר לכביש הייתה המנחה של אחד מארבעת המושבים) - זה לא יהיה מגלומני לגמרי מצדי לחשוב שבעצם כולם דיברו עליי רוב הכנס. אם אכן הזכירו את שמי, מצטער, כנראה הייתי שרוי בשרעפים.
במילים אחרות, מה שמצאתי ב"צו כתיבה!", במקום אותה הזנה הדדית נפלאה, היה משהו שדמה בעיקר לקבוצת תמיכה או להתכנסות חירום מעט מאוחרת, קצת מעוררת רחמים ויותר מהכול מקוממת. מפגש של אנשים שעד לא מזמן נתנו כאן את הטון, וכעת רואים מיואשים איך הסמכות שלהם מתמוססת, ככל שהגבולות של הגטו שיצרו נפרצים אט אט.
אם זאת רותי דירקטור, עד לא מזמן מבקרת האמנות של "ידיעות אחרונות", שדיברה על המעבר שלה מהעיתונות המודפסת לאינטרנט, באופן שצייר את המעבר בגוונים אידיאולוגיים. או אם זה חיים דעואל לוסקי, שסגרו לו באחרונה את החמאם שנקרא "סטודיו" ; הירחון שבו הוא וחבריו קרצפו זה את גבו של זה עמוד אחרי
כך שאני לא יודע עם מה בדיוק יצא מהכנס הקהל המזוכיסטי הקטן שפקד אותו, אבל אני יודע טוב מאוד עם מה אני יצאתי. יצאתי עם מסקנה אחת, חותכת, והיא שעולם האמנות כבר לא זקוק לאינפוזיה. הוא צריך דיאליזה, בדחיפות, אם לא המתת חסד. כלומר, היחידים שמוכיחים את עצמם נכון לעכשיו כראויים לעסוק באמנות, הם לא אלה שהשתתפו ב"צו כתיבה!", אלא דווקא מי שלא נחשבים לאנשי עולם האמנות בהגדרתם או בהכשרתם או בפרנסתם.
הסופר דרור בורשטיין, למשל, הוא דוגמה די מדהימה לעובדה שהישועה תגיע רק מבחוץ. וכמוהו, לדוגמה, המבקר לשעבר והפסיכולוג איתמר לוי. אותו הדבר אפשר להגיד על היוצרים עצמם-על כמה מהדברים הכי מעניינים כרגע באמנות העולמית חתומים במאי קליפים (כמו כריס קנינגהאם הגאוני), מעצבי תפאורות (למשל, רון מיואק) ואחרים שהם כוריאוגרפים ומעצבים ומה לא, אלא שפה המצב קצת שונה.
בעוד הבורשטיינים של ישראל יכולים לפתוח בלוגים איפה ומתי שרק ירצו, חללי התצוגה של האמנות נותרו פיזיים מעיקרם. אפשר אמנם לראות איזו תנועה מסוימת בכיוון הנכון, עם אוצרים צעירים שלא מגיעים מהמסלולים המוכרים (מעין שלף היא הבולטת שבהם), אולם נדמה שעדיין חשוב להם מדי להתקבל אצל האליטות הישנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
