בטן מלאה: "שלושה גשמים" רזה
הביקורת על הספרות הרזה בעשור האחרון יצרה מגמה מדאיגה: פרוזה שטובעת בשומן לשוני ותוכני. למשל "שלושה גשמים"
אלה יבלונסקי. צילום: הילה פייסר
השנייה, הכתובה בגוף שלישי, פורשת את יחסי הידידות הנרקמים בין שתי צעירות תל אביביות, האחת "ילדת פריפריה", מלצרית המחכה שהחיים יתחילו; השנייה, "בת של רב חובל", צעירה מיוסרת שאמה התאבדה. הנובלה שלישית, שוב בגוף שלישי, מספרת על עיתונאי שטח ישראלי וצלמת שעלתה לישראל מאוקראינה היוצאים לצ'רנוביל להכנת כתבה לרגל 20 שנה לאסון הגרעיני שאירע שם.
מבחינה תוכנית, הסופרת משדכת בכל נובלה שני סיפורים או יותר, אך עושה את זה באופן לא טבעי, כמעט בכוח. יש בנובלות כמה עלילות מקבילות שמציאותן יחד אינה הכרחית. בראשונה, למשל, לא ברור הקשר בין הקטעים העוסקים ביחסים עם בן הזוג של הרופאה לתיאור הניתוח אליו היא מובהלת. גם הפלאשבקים לילדות, היחסים עם התאומה קטועת האצבע, שמיועדים להבהיר את משיכתה של הרופאה למקצועה, מותירים רושם של הדבקה מלאכותית.
הפגישה המקרית בין שתי הצעירות בנובלה השנייה היא בדיוק כזאת: מקריות שמשדכת שני סיפורי חיים לא קשורים. גם בנובלה השלישית, הטובה מבין השלוש שבה כמה תיאורים חזקים של האסון בצ'רנוביל, חוזרת אותה תבנית של גודש מופרז ומלאכותי. המפגש בין העיתונאי לצלמת מאפשר לדחוס שתי ביוגרפיות בכרטיס אחד, אבל הכוונה של הסופרת ליצור סיפור עשיר באמצעות המפגש הזה חשופה.
עושר השמור לרעתה של הסופרת הוא העושר הלשוני. "שרה בוכה על הימים שנשפכו לביוב (...) על הימים הרדומים, המרוקנים מגעגועים, השורטים כפירורים יבשים, ימים שתמיד חשבה שהם רק נזלת חולפת שחטפה בתחנת מעבר אל הימים האמיתיים".
כמה מטאפורות יש כאן לזמן שחולף ללא תכלית? לפחות שלוש (ימים כמו מים הניגרים לביוב, כמו פירורים יבשים, כמו נזלת) אם לא שש (ימים כמו אנשים ישנים, כמו אנשים מרוקנים, ימים כהמתנה בתחנה רכבת). ועוד דוגמה: "אמא מעולם לא עשתה דברים מהר, היו לה מאה סוגים של תנועות נחשיות נטולות קרעים. משיכות של מכחול על פני הבד, עקבות של מזחלת שלג, נזילה של גוש חמאה על צנים חם". הסופרת לא סבורה, כנראה, ש"יותר זה פחות".
הגודש הלשוני הזה, באופן מוזר, שוכן בצד אי רגישות לשפה הניכרת פה ושם: "היא השאירה את הברווז בתפוזים האהוב עליה באמצע" ("באמצע", סלנג שמשתרבב פתאום); "שרה הייתה עדיין שקועה בלילה הקודם שבו בחורה בשם ברבי נתקעה לה לחיים" ("נתקעה לה לחיים", סלנג עילג שלא ברור אם הסופרת יודעת שהוא כזה); "היא לא יכלה לתאר לה שאנשים חשקו בה מתוך הדחף...של שמירת החומר" (הכוונה ל"שימור החומר"?).
כתיבה רזה
בתוך העושר המיותר הזה, הלשוני והתוכני, נחבאת סופרת רזה שיודעת להתבונן בבני אדם ויש לה מה לומר על אודותיהם. אבל הסופרת החטובה והשרירית טובעת במשמני פרוזה. לכן "שלושה גשמים" מבטא את האי הבנה שנפלה, לטעמי, בביקורת שנמתחה בעשור האחרון על "הכתיבה הרזה". אי הבנה שתוצאותיה ניכרות בכמה וכמה ספרי פרוזה מהשנים האחרונות.
כתיבה רזה אינה טובה או רעה כשלעצמה וערכה תלוי בנסיבות. הביקורת עליה מוצדקת במקרים בהם הכתיבה הרזה א. אינה תוצאה של בחירה אלא של אוצר מילים מוגבל העומד לרשותו של הסופר או של חירשות ואטימות לשונית שלו. ב. חושפת דלות לשונית שהיא גם דלות
תוכנית, עולם ונפש מצומצמים, של הסופר.
במקרים בהם בוחר הסופר במודע בכתיבה רזה, מכיוון שהפואטיקה שלו היא לאקונית (קצה הקרחון של המינגוויי, שמותיר תשע עשיריות מתחת למים), או בגלל שהזירה שבחר לתאר במדויק היא עילגת ודלת לשון, הכתיבה הרזה יכולה להוליד יצירות מופת, ותוצאת הביקורת השטחית עליה הולידה בעשור האחרון "כתיבה שמנה" גרועה.
סופרים המנסים לחפות על כך שאין להם מה לומר בהררי מלל, במילים יפות, בעושר מטפורי ועוד. התוצאה היא לא רק שעמום אלא זילות. כששופכים מלל לשוק הספרות, בדומה להדפסת כסף בלי חשבון, התוצאה היא אינפלציה: ערך המילים יורד.
אלה יבלונסקי, שלושה גשמים, מודן 152 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
