שעת חינוך תקופתית בטלוויזיה
אחת לכמה זמן מחליט מישהו שהגיע הזמן לעמת את הצופים האומללים עם עוד סוגיה הרת גורל. הפעם נענשנו עם משדר חינוכי מפתיע "האם כולם בוגדים". כאילו דא! וגם על מאיה מרון, אהובת הברנז'ה האמנותית, בגלולת ההתאבדות המרה "סוזנה הבוכיה"
המשדרים המיוחדים האלה, שמגיחים מדי פעם אל לוחות המשדרים של הערוצים המסחריים, נופלים עלינו משום מקום, בהתרעה מינימלית. זהו סוג של שעת חינוך תקופתית שנכפית על כל הצדדים על ידי מפקחים מסתוריים, שיושבים שם למעלה, לוגמים תה מכוסות זכוכית ישנות, מדפדפים בלוח שנה מצהיב ואז קובעים בקול חורק שהגיע הזמן לעמת את הצופים האומללים עם עוד סוגיה הרת גורל. הם חושבים, אלה, שהספיקו להם שיעורי החברה המרדימים בכיתה ה'? אז זהו, שלא. נכפה עליהם להרהר "נישואים - כן או לא", " גירושים - סבבה או לאן הדרדרנו", וב"בגידות - הרפתקה יוקרתית או סדום ועמורה".
איבון רוזנשטיין, אשתו של צילום: מתוך התוכנית
והערוצים המסחריים, הם לא פראיירים. הפילו עליהם תיק? אוקיי, הם ידאגו לבצע את המשימה בדרכם. לכן, משדרי הסוגיה יפלו תמיד לתוך אחד מהשחורים השחורים שבין הזמנים - בין האביב לקיץ, בין אח נולד לכוכב גדול, ולהפך. למזער את הסיכוי שרבים יחזו בבושה. גם המחשבה המושקעת בהם ממוזערת. שם המשחק הוא הישענות כבדה על השילוש הקדוש של הז'אנר: קריינות מודאגת, מומחה שמסביר את מה שלא טעון הסבר, וראשים מדברים. במקרה של השקעה יוצאת דופן, מין שביב של יצירתיות שבצבץ לו למרות הכל, מצרפים גם קצת צילומי חוץ מטושטשים-מגורענים, להגברת הרושם הדרמתי.
"האם כולם בוגדים", שנחת אתמול בערוץ 2, הוא משדר סוגיה קלאסי. מה רצו לומר לנו בדיוק? שבוגדים? נו, כן, אמרו את זה קודם לפנינו, לפני אלפי שנים (עשרת הדיברות, מישהו?). שורה ארוכה ארוכה של ראשים מדברים, ידוענים שהתוודו על הזוגיות הקורסת שלהם זה מכבר תחת כל מוסף רענן, סיפרו שהם היו מטומטים, שאיך לא הרגישו, שהרגע שבו גילו היה תערובת של שוק, בושה ובדידות. נקודת האור היחידה באוסף הווידויים החבוט היתה, שנחשפו מאיתנו פיקסולי פנים ועיוותי קול (לא שלא היו כאלה, אבל לפחות המינון היה שפוי).
אחר כך באו חביביהם הנצחיים של כל משדרי "האם...?" - החוקרים הפרטיים. אהה, והנה הוא: הצילום הלילי המטושטש שבו-כנראה, נדרשת פה אמונה עזה - נראים נואף ונואפת אלמוניים בשעת פעולה. טה-דה, מש"ל, כולם בוגדים.
התאזרו בסבלנות: אחרי העונה הממשמשת ובאה של "כוכב נולד" צפויים הספיישלים "האם כולם מחטטים באף? " ו"האם כולם לא שוטפים את הידיים אחרי השירותים?". יהיה מצמרר.
הכינו את הטישיו
סוזנה הבוכייה, ערוץ 3, הוט
איפה ישנן עוד נשים כמו האישה ההיא אשר היתה כערבה הבוכיה? ובכן, אין, לפחות אין הרבה, וטוב שכך. נחשול דיכי אובדני של מאיה מרון פורץ מהטלוויזיה, והמשמעות היא חשיפה מאתגרת לפניה הקפואות של האבירה בת דמות היגון, להבעת ה"מה, כבר נגמר יום השואה? שיט, דווקא היה כיף" התמידית שמרצדת מעל המסך ודוחקת בך: יאללה, אח שלי הרדוד כמימי האמבט, זפזפ אותה.
עושה רושם שהברנז'ה האמנותית מתה עליה, על מרון. זכותה. וכנראה שמבינים שם בזה יותר ממני. בכל אופן,
באשמתה החלקית או שלא באשמתה בכלל, "סוזנה הבוכייה" - מיני סדרה המבוססת על ספרה של אלונה קמחי - היא גלולת התאבדות מעט מוגזמת.
הסיפור על היחסים המעוותים בין האם השתלטנית לבת טרופת הדעת שלה (על רקע הקהילה האמנותית דוברת הרוסית בארץ) נטול כל שביב של הומור או חיבה או סימפתיה למשהו. צריך לברך על ההשקעה של הוט במיני סדרות המקוריות שלה. אך לפרויקט הזה לא מומלץ להתקרב בלי להצטייד לפני כן בכמות הגונה של חומרים כימיים מעודדי עליצות.
נא להמתין לטעינת התגובות
