3 סיניות עם סרטון אמנות גדול
עבודת הווידאו "שכנים" היא מהפכה (סינית) אמיתית, שכדאי לראות לפני שהתערוכה נסגרת. בניגוד מוחלט, הפרט הלא צפוי היחיד בפרס גוטסדינר היה סוג הכיבוד. וגם אותו אייגר הצליח להחמיץ
עבודת הוידאו שכנים. צילום: יח''צ
החתומות על העבודה הן שלוש סיניות: לי הונג, וונג מאי וצ'י רונג; במאית קולנוע, כוריאוגרפית ומעצבת אופנה, בהתאמה, אשר חברו ב-2007 לקבוצה ששמה "3Players=3P". העבודה שלהן בשלוש היא הראשונה מתוך שתיים שהספיקו להפיק עד כה כטריו, והראשונה מתוצרתן שעשתה את הדרך לישראל. היא הגיעה לכאן אחרי שהוצגה במהלך השנה שעברה במוזיאון הלאומי של טייוואן, כמו גם בביאנלה לאמנות עכשווית בנאנג'ינג, שם נתקלה בה בספטמבר האחרון נירה יצחקי, בעלת הגלריה התל אביבית.
הרעיון הכללי של העבודה, "Relativity no.1", בסך הכול פשוט ונוגה, עד שהוא כמעט נוגע ברדוד, במתייפייף ובגימיקי. השלישייה הסינית גייסה במסגרתה בני זוג מסוגים שונים, העמידה אותם במרחק של 20 סנטימטרים זה מזה, וכל שהיה עליהם לעשות הוא להתבונן אחד לשני בעיניים במשך שלוש דקות בלי שהם מחליפים מילה.
מנעד הזוגות בסרטון שאורכו 15 דקות רחב, וכולל אחים, אוהבים, רופא וחולה, עובד ומעביד, זרים גמורים וגם שתיים מהיוצרות עצמן. במהלך כל סשן מבטים מופיעות בתחתית המסך כתוביות שמוסרות את שמות המצולמים, אופי הקשר שלהם, זמן ההיכרות, וכמה מהמחשבות שחלפו בראשם בזמן ההתבוננות.
בדיוק כמוכם, גם אני, כששמעתי את התיאור של העבודה מפי יצחקי, צקצקתי קצת מתחת לשפם שאין לי. אלא שבדיוק כמו שיקרה לכם, כשהיא הייתה מוקרנת מולי על הקיר, כל המסכים של הציניות פשוט התמוטטו בבת אחת. מהסיבה ש"Relativity no.1" היא אולי עבודה אילמת לגמרי - ללא דיבורים, כאמור, וגם ללא פסקול, אפילו לא קולות הצחקוקים הנבוכים או ההתייפחות, לדוגמה, של חולת סרטן השד שניצבת מול רופאה.
ולמרות העובדה הזאת היא עדיין, איכשהו, מצליחה לחלץ מתוך החרישיות שלה צלילים דקים, צלולים ומדויקים מאוד של שירה. הבלחות של יופי ושל חסד שיכולים להתקיים בתוך אותם יצורים שעירים שאנחנו; מין זיק אלוהי שמגיח מתוך החיה.
אני אגיד גם יותר מזה: "Relativity no.1" היא יצירה בעלת איכות רדיקלית, לא פחות, אפילו ודווקא משום שהיא מעזה להתחכך ככה בגבולות הקיטש. במובן הזה שהיא מופיעה על רקע עידן קר של מידע, בעולם אמנות שרק הולך ונעשה יותר ויותר מנוכר, מנופח, שכלתני, ארסי, מלאכותי, חומרני וחלול. מדובר, אם תרצו, בניסיון מהפכה קטן של שלוש סיניות. מהפכת הרגש.
"שכנים", קבוצתית , גלריה שלוש, עד 13 ביוני
והזוכה הוא... קרואסון!
בצהרי יום שני השבוע הוכרז במוזיאון תל אביב הזוכה ה-14 בפרס גוטסדינר. פרס, אפשר לומר, שמסמן אולי באופן חד משמעי את המעבר של הזוכה בו מהבטחה גדולה למימוש של ממש, מיוצר צעיר ומדובר לקול מרכזי באמת באמנות הישראלית. כך לפחות היה בנוגע לרוב המכריע של הזוכים בשנים עברו, דוגמת עדי נס, יהודית סספורטס או סיגלית לנדאו.
מ-2006 החל הגוטסדינר לפעול באותו הפורמט של פרס הטרנר הבריטי, כששלושה מועמדים סופיים מתמודדים עליו בתערוכות שמתקיימות זו לצד זו, מעט לפני שבוחרים מי מהם הולך הביתה עם השלל (10,000 דולר ותערוכת יחיד פלוס קטלוג במוזיאון בשנה שלאחר מכן).
רק שמה לעשות, הפרס - וכבר כתבתי את זה מספיק פעמים
בשביל להגעיל את עצמי לגמרי - לא השתנה בכלום. מקסימום הרים עפעפיים. בעוד שהמודל הבריטי שלו לחיקוי מנסה בכל פעם מחדש להפתיע, וגם מצליח, כאן, במעוז השמרנות, הכול ידוע מראש.
המועמדים באים כולם מאותו הכפר, אף אחד מהם לא ממש שערורייתי, ואפשר אפילו לומר שקצת ציני להגדיר אותם בתור מתמודדים. יש זוכה, ברור מהשנייה הראשונה מיהו, והשניים האחרים פשוט סטטיסטים שמשלימים עם תפקידם או סתם משלים את עצמם.
כך יוצא שהמתח היחיד שנרשם לפני ארבעה ימים סבב בעיקר סביב אופי הכיבוד. לא היה ברור אם יגישו שם קרואסונים, בורקסים, או שמא ישלפו איזה מאפה מפתיע מהשרוול, בשעה שקוראים בשמו של גיל (מרקו) שני.
מדביקי הטפטים צילום: מתוך התערוכה
פרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2008, מוזיאון תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
