שובם של המתים החיים: גלריה יאיר מפספסת
גלריה יאיר קבעה לעצמה מטרה מבורכת: להציג אמנים שנשכחו בדרך. חבל רק שבינתיים היא מציגה אמנים שנשכחו בצדק מוחלט
עקבות, עדיין. צילום: מתוך התערוכה
"עולם האמנות מתנהל היום כמו 'כוכב נולד'", מכריז שולביץ, "והתוצר הוא שאנחנו שוכחים בדרך הרבה אמנים טובים מאוד שפעלו פה. אמנים שנדחקו החוצה במשך השנים, גם מפני שלא פעלו כחלק מקבוצות. הגלריה שלי היא אנטי טרנדית, במובן הזה שהיא שואפת להציג גם את אותם יוצרים שנדחקו החוצה".
עם כזאת משימה על זוג כתפיים צנומות, אין ספק שלשולביץ איש למנשה תהיה עבודה שתספיק לו לחצי השני של החיים, טפו טפו. ובאמת, מי יודע עד כמה הוא צודק. כמה אמנים הודרו מהשיח בשדה הכוחני כל כך של האמנות הישראלית, נרקבו לבד, נקברו בשקט מחוץ לגדר ואבדו בתהום הנשייה. אז נכון, במקצתם אמנם טרחנו להיזכר, גם אם באיחור (בדליה אמוץ או באורי ריזמן למשל), אבל אל אחרים כבר לא נתוודע לעולם כנראה, עם שולביץ הרומנטיקן בתמונה או בלעדיו.
האיש המאוד סימפתי הזה גם צודק בכל מילה שלו בנוגע לאנלוגיה לתעשיית ה"נולדים". היצירה הישראלית אכן הפכה להיות בשנים האחרונות סוג של תחרות קריוקי מלוקקת. בניגוד לשולביץ, אני לא תולה את כל התחלואים שבעולם בתוכנית הזאת שאוטוטו מתרגשת עלינו שוב, להפך, אני אפילו רואה הרבה יתרונות בהפיכת האמנות לפס ייצור של יוצרים צעירים ופוטוגניים.
אבל כן, צריך להוסיף, אם כבר מדברים, שבדיוק כמו בתואמת הטלוויזיונית, ההפקה באמנות מטה את התוצאות באופן בוטה. זמן המסך שניתן לבוגרי בתי הספר לאמנות מחולק בצורה שערורייתית, ותוצאות הלידה ידועות עוד מהפרומואים לשלב האודישנים. מבקרי אמנות, ועבדכם ביניהם, הולכים לצפות בכל פעם מחדש בנבחרות העונה של בצלאל והמדרשה, בידיעה די ברורה מי הז'ונגלר שיופיע בשנה הבאה על במת האירוויזיון.
בכל אופן, חזרה לגלריה יאיר, ארבע מדרגות מתחת לרחוב אבן גבירול בתל אביב. האור הטבעי ששוטף את הגלריה מקשה מאוד לראות את העבודות, ובמקרה של התערוכה הנוכחית, של אילנה סלמה אורתר ( "עקבות, עדיין", שמה הקליט), לא מדובר מבחינתי בכזה הפסד גדול. מדובר בתערוכה שמפתה מאוד להתפייט עליה. לכתוב משהו בסגנון: "בעבודותיה - אותם מערכים מופשטים של שחורים-אפורים סמיכים ומפויחים המחורצים לכל אורכם בקווים אקספרסיביים - מבצבץ אצל סלמה אורתר המצע כפצע לא יאוחה; בשר הנייר הלבן נחשף על דרך הסירוק הקופפרמני, מתוך עינוי ברוטלי של העור הכהה; אור אפל", או איזה קשקוש אוננותי ברוח דומה. זה יכול היה להיות מענג באיזושהי צורה, עבורי לפחות, אבל ברשותכם אוותר על התענוג המפוקפק.
האמת היא שלמרות כל האהדה, ושולביץ הצליח לסחוט ממני תחושה אנושית שכזאת, התערוכה של סלמה אורתר מדגדגת לי כמו הרבה תערוכות ציור ורישום אחרות מהתקופה. כלומר, לא מעניינת אותי כמעט בכלל. מה גם שסלמה אורתר היא לא בדיוק אמנית שאני רואה מחויבות להתאמץ למענה, פשוט מפני שלא מדובר בסוג האמנים שדורש את אותו תיקון ששולביץ החליט לחולל כשהוא דוהר על גבו של רוסיננטה.
רק בשנת 2007 הציגה סלמה אורתר, האוצרת הראשונה של הגלריה האוניברסיטאית בחיפה, תערוכה במוזיאון פתח תקווה בעקבות זכייתה בפרס מטעם משרד המדע התרבות והספורט. בשנה שקדמה לזכייה, הציגה במוזיאון הרצליה מיצב שהתלווה אליו ספר מקיף על עבודתה, וכן הלאה, לטיפות ממסדיות. וכך בנוגע לשאר האמנים שהציגו אצל שולביץ עד היום, אם כבר מדברים גם על זה - רובם אינם כאלה שממש היו נואשים למישהו שיחלץ אותם מאימת האנונימיות.
למעשה, מכל התערוכות שנערכו עד כה בגלריה יאיר, לפחות מבין אלה שקיבלתי עליהן אינפורמציה, היחידה שעשתה שירות חשוב באמת הייתה זאת של שי זילברמן. "הרף עין" שהוצגה על התפר של 2008-2009 הייתה תערוכת היחיד הראשונה של זילברמן הצעיר, ולצערי, על אף שכמה שהחומרים שנשלחו אליי מתוכה היו קורצים, פספסתי אותה איכשהו.
מכיוון שזה בעצם המצב, נכון לעכשיו, נראה משתלם יותר לחכות לתערוכה הבאה בגלריה. בתחילת יוני מתוכננת להיפתח ביאיר תערוכה קבוצתית של נסיך הסחי המקומי אסי משולם, של יהודה פורבוכראי
שחבר כמוהו גם כן בגרעין אמני גלריית ג'ולי מ', ושל בוגרת המחזור האחרון ללימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה הילה נבו. אם כבר (לא מחזירים אף אחד מהמתים), אז כבר (שיהיה קצת חי).
"עקבות, עדיין", אילנה סלמה אורתר, גלריה יאיר, עד 2 ביוני
נא להמתין לטעינת התגובות
